נפאל
2004 אולי לא הייתה השנה הכי מוצלחת לבקר בנפאל. בעיות פנים גרמו לשביתות רבות, הפגנות ולפעמים ממש קרבות באזורים מסוימים. בין כל אלו ולמרות זאת, העברתי בנפאל חודשיים מדהימים, מתוכם חודש בטרקים וטיולים וחודש (בהפסקות) על המים.
“לתיירים אין מה לדאוג” היה משפט מאוד נפוץ בקטמנדו הבירה. מורדים מאואיסטים, עברו בכפרים, אספו “דמי מעבר” ממטיילים וגייסו את הכפריים לשורותיהם. שמעתי יותר מסיפור אחד על ישראלים יוצאי יחידות קרביות שהוצע להם לבא ולאמן את המורדים תמורת כסף. אבל משרד החוץ לא הזהיר, ו”כולם ממשיכים להגיע”, כך שלא ממש הייתה סיבה לוותר. חוצמזה, באמת לאף אחד לא היה עניין לפגוע בתיירים, ולמעט שביתות תחבורה ומסחר שנכפו על התושבים, אנחנו די רגילים לראות נוכחות מוגברת של חיילים.
אחרי ההקדמה הדרמטית (מידי), קצת מים.
נפאל ההררית משמשת אגן ניקוז ענק לכמות גדולה של נהרות. מתוכם אני מעריך שלפחות 5 משמשים לחתירה באופן מסחרי. נפאל “מתחלקת” לשתי עונות. יבשה ורטובה. מה שמשליך ישירות על כמויות המים בנהר. בסוף החורף (מרץ-אפריל) זו העונה היבשה ומפלס המים נמוך יותר. בסוף הקיץ (העונה הרטובה) הנהרות מאד גבוהים, מה שנקרא big volume rivers. לי יצא להגיע במרץ, ככה שנהניתי ממים קצת יותר נמוכים, מה שאומר שהחתירה טכנית יותר, ו”שותים” פחות מים. (מה שיסתבר כדבר חשוב בהמשך)
ביום הראשון בנפאל עברתי אצל חברות הראפטינג. מצאתי חברה שנקראת “שי”, אין שם אף ישראלי שעונה לשם הזה, אבל ישראלים הם קהל היעד. הצעתי להצטרף אליהם כקיאקיסט בטיחות, ללוות את הראפטינג ולעזור עם הלוגיסטיקה והלקוחות.
המדריכים הנפאלים אירחו אותי בצורה מדהימה ובעל החברה, סאסי, התגלה כאדם מדהים (שאפילו התנדב קצת בקיבוץ בארץ).
כשאני כבר על קוצים בגלל שיוטים שהתבטלו בגלל שביתות, מצאתי את עצמי נוסע הלוך ושוב מקטמנדו לפוקרה. הכוונה הייתה למצוא נהר שהדרכים אליו לא חסומות. מקטמנדו יוצאים ל”בוטה-קןסי”, ומפוקרה ל”קאלי גנדאקי” ובכל פעם קיווינו שאחד מהם יהיה נגיש. אחרי כמה ימים של המתנה, יציאה וביטולים ברגע האחרון (מורדים מאואיסטים יכולים להיות דבר לא צפוי), הגענו אל המים.
האוטובוס עוצר, הסירות והקיאקים נפרקים. שייט ראשון העונה. טקס בודהיסטי למזל (שכולל קצת תפילות ונקודה אדומה לכל אחד על המצח) ולדרך.
הקאלי גנדאקי הוא נהר דרגה 5 בעונה הרטובה ו3 עד 3+ (אולי קצת 4) בעונה היבשה. 3 ימים ושני לילות של מים לבנים. בכל ערב מגיעים לחוף חולי, אוהלים מוקמים והמדריכים הנפאלים מבשלים אוכל מעולה. ספגטי, פופקורן, פנקייקים ואפילו עוגה הם חלק מהתפריט. מסתבר שעל הנהר קשה להירדם בלי כוסית של “ראקסי”, משקה אלכוהולי מקומי. ליד המחנה של הלילה השני, עלינו לכפר הקטן והמבודד שמעבר לנהר והבאנו ג’ריקן של החומר הרע הזה. עושה מצב רוח טוב ומרדים די מהר….
הקאלי גנדאקי הוא לא הנהר הראשון בו אני נתקל בשם הראפיד “good morning“. ראפיד טכני ומעניין שפותח את היום השני. לילה לא פשוט עבר עלינו. אחת הלקוחות לא הרגישה טוב ורצתה להתפנות. שיחה קצרה בצד עם המדריכים הנפאלים הבהירה את המצב. משם לא זזים. בגלל המתיחות מסוכן לעבור ליד בסיסים צבאיים בלילה, והדרך למעלה עוברת ליד אחד כזה… הלכנו לישון בתקווה שהלילה יעבור כמו שצריך.
התעוררנו ל“good morning”“. והפעם הבטן שלי קצת פירפרה. ראפיד טכני, אבל מסתבר שבקיאק הוא הרבה יותר פשוט מאשר בסירה.
היום השלישי עובר מעולה. על גדות הנהר להקות של קופים, נשרים ליד המים ו”סטופות”, עמדות שריפת גופות. הקאלי גנדאקי הוא נהר קדוש (האלה קאלי אם אני לא טועה), מה שמאפשר לפזר בו את אפר המתים. אטם אף הוא אביזר מומלץ למתגלגל המתחיל…
היום השלישי הוא בעיקר חתירה באגם. סכר גדול שנבנה במורד הנהר יצר אגם עצום שחייבים לחצות כדי להגיע לאוטובוס ולהתחיל את הדרך הביתה לפוקרה.
קצת פרופורציות: בארץ “קשה” לעלות לחתור בירדן. שעה וחצי נסיעה מצמצמות את מספר הפעמים שחותרים בכל חורף. בנפאל, במשך חודש, נסעתי באוטובוס צבעוני עם מוזיקה נפאלית בפול ווליום, במשך 5 שעות לנהר ו8 שעות חזרה בערך חמש פעמים…
הטיול הבא לקאלי גנדאקי התבטל. המורדים פוצצו גשר ועד שהוא לא ייבדק לא נוסעים עליו. (אחרי שבוע האוטובוס פשוט עקף את הבור שבאמצע הגשר מהצד…). האלטרנטיבה- נהר הטריסולי. הטריסולי זורם, בין השאר, לאורך הדרך בין קטמנדו לפוקרה ובעונה הזו יש בו יחסית הרבה מים. “just don’t flip“, באבא, הקיאקיסט השני מאחל לי, ונכנסים לראפיד הגדול הראשון. לא ממש הקשבתי לו, וחבל. אבל הרול היה מהיר וללא נזקים מיוחדים.
יומיים על הנהר, חניות על חופי חול, וסיום מתחת לגשר. הדרך אל הכביש מטפסת עשרות מדרגות לגובה של כמה עשרות מטרים. לשאלה “איך מעלים את סירות הראפטינג הכבדות?” ניתנה התשובה המדהימה “פורטר”. Porter נפאלי שמגיע לך עד הכתף, נועל כפכפי אצבע וסוחב סלי ענק עקף אותי כבר בכמה טרקים בדרך למעלה. אבל כאן הם באמת הפגינו יכולת מדהימה. סירת ראפטינג שבדרך כלל סוחבים לפחות ארבעה, נקשרה לו עם “רצועת מצח” טיפוסית ועלתה למעלה מהר יותר ממני עם קיאק ומשוט ביד!
עוד כמה שיוטים בקאלי גנדאקי, סדר פסח מסורתי בנפאל וויזה של חודשיים מגיעה לקיצה. לפנינו נסיעת אוטובוס ארוכה במיוחד להודו, דרך פארק לאומי שבדרך כלל רואים בו קרנפים ונמרים. אנחנו הסתפקנו בקופים, איילים וקרנף שנשמע מאוד קרוב מעבר לשיחים כשהבריח טווס ואותנו חזרה ל”גסט האוס”…
נפאל של היום (2008) היא אחרת. השקט חזר למקום הקסום הזה והמצב המדיני התייצב. נתקלתי שם באנשים מדהימים, נעימים וידידותיים. הטבע במקום הוא מעבר לכל דמיון וחוץ ממים יש שם עוד המון מה לעשות. למרות שיצא לי לראות את המקום לא בשעה היפה שלו, זה אחד המקומות המדהימים שביקרתי בהם. אני רק יכול לדמיין את הביקור שם היום, כשהשקט חזר.
יוסלה