פטגוניה
מסע קיאקים בפטגוניה
כתב: יוסל’ה דרור
הכול התחיל במועדון הקיאקים בקיבוץ שדות ים, לחוף הים התיכון, בסוף שנת 2007. שעות על גבי שעות סובבתי את הדמיית הלוויין של כדור הארץ בתוכנת המחשב תוך חיפוש אחר יעד ראוי לטיול קיאקים.
פטגוניה נמצאת בחלקה הדרומי של יבשת אמריקה, מחולקת בין צ’ילה וארגנטינה. בצידו הצ’יליאני, מתמזג חבל ארץ זה עם האוקיינוס השקט. ממעוף הלוויין, נראה מיזוג זה עדין ומתון, מעין דעיכה של היבשת אל הים עד היעלמה. אולם מבט מעמיק יותר חושף מאבק עיקש וארוך בין כוחות טבע רבי עוצמה המעצבים את הנוף הדרמטי. הרי געש פעילים, קרחונים הגולשים אל הים, גלי אוקיינוס המגיעים ממרחק אלפי קילומטרים ורוחות חסרות רחמים. כל אלו מטביעים את חותמם בסלעי הענק היוצאים מן הים ובכל צמח ובעל חיים המנסה את מזלו בסביבה קשוחה זו. מפגשים חוזרים ונשנים עם כל אחד ואחד מאיתני הטבע המוזכרים מעלה לא מותירים מקום לספק. הם טבעו את חותמם גם בנו.
כשנה לאחר מכן, בסוף נובמבר ’08, מצאנו את עצמנו רועי שצקי, און ארנון ואני, יוסי דרור, עומדים על המזח בעיר פוארטו מונט שבצפון פטגוניה, לפנינו האוקיינוס השקט ולצידנו שלושה קיאקים ימיים ועשרות קילוגרמים של ציוד מחנאות, ציוד חתירה ומזון לחודש החתירה הראשון. כל הציוד ייכנס בשעה הקרובה לתיקים אטומים ולתוך תאי הקיאק. כל ס”מ פנוי מנוצל ורק ההכרחי מועמס, רק מה שיהיה שימושי בחודשיים הקרובים. חודשיים במהלכם נחתור כ-1800 ק”מ דרומה, עד לעיר הדרומית פוארטו נטאלס.
כבר בימים הראשונים התחלנו להתרגל לעובדה שזה לא הים שאנחנו מכירים. הפרשי הגאות והשפל גורמים למפלס הים לעלות בשישה מטרים בשש שעות ולרדת חזרה בשש השעות הבאות. שינויים אלו בגובה פני הים דורשים התחשבות בבחירת מקום הקמת האוהל כדי להימנע משחייה לילית לא מתוכננת. בנוסף, הפרשי הגאות והשפל הגדולים יוצרים זרמים חזקים ומסוכנים, בעיקר במעברי מים צרים. במשך מספר שעות הים נראה כנהר זורם, נהר אשר כיוון זרימתו מתהפך 4 פעמים ביממה. המשמעות של המצאות בקיאק בזמן בו הזרם סוחף לכיוון הלא רצוי עלולה להיות סחיפה ללב ים ללא יכולת לחזור. נעזרים בטבלאות החוזות את זמני הגאות ובירח המעיד על גובהה, תכננו היטב את ימי החתירה.
בילינו את השבועות הראשונים כשאנו מדלגים בין אי לאי, בין מפרץ למפרץ, מנווטים בעיקר באמצעות מפה טופוגרפית יבשתית אשר מקלה על ההתמצאות ומפה ימית המוסיפה מידע בנושא עומק המים, מגדלורים ועוד. מכשיר ה ג’י.פי.אס היה פתוח כל הזמן וסיפק מידע על קצב ההתקדמות שלנו ועל המיקום.
במזג אוויר יפה, מלווים על ידי שחפים, קורמורנים, כלבי ים ודולפינים יצאנו דרומה. נכנסנו לסדר יום קבוע ולסוג של שיגרה: קמים בבוקר (השכמה ברבע ל-7 ויציאה משק השינה לאחר 15 דקות התאוששות). על החוף, בשלוש השעות הראשונות של היום, אוכלים דייסה לארוחת בוקר וויטמינים כתחליף לפירות וירקות. מקפלים את האוהל וציוד השינה לתוך תאי הקיאק ולאחר מכן יוצאים לים. בכל שעה וחצי של חתירה אנו מקפידים על אכילת חטיף “לארה בר” של פירות מיובשים. בצהריים אוכלים אורז עם עדשים וסלמון מעושן שבושלו בערב הקודם. לקראת חשיכה חיפשנו מקום מתאים לחניית הלילה ועצרנו בכל ערב בחוף או באי אחר, הדלקנו מדורה ובישלנו. אצות שמצאנו בים בישלנו עם האורז והן הוסיפו לתבשיל נפח וטעם של ים.
הימים הראשונים קצת יותר קשים פיזית ורגשית ולכן התחלנו בימים לא ארוכים של חתירה של כ-30 ק”מ ביום, כשאנחנו מסתגלים לקיאקים, לנוף ולעצמאות המוחלטת.
תזכורת ראשונה לעוצמת הטבע שסביבנו הגיעה בדמות הר הגעש המעשן שמעל לעיירה צ’איטן. לאחר שהיה רדום במשך כ-9,500 שנה, החל לפתע ההר לעשן חצי שנה לפני בואנו. כשהוא פולט לאוויר כמויות אפר גדולות, הותיר ההר את העיירה השכנה נטושה ומכוסה אפר געשי. במשך יומיים של חתירה, היתמר עמוד העשן מעל לעיר, הולך וגדל לנגד עינינו. ככל שהתקרבנו הורגש ריח השריפה באוויר ומי הים האפירו.
חוששים מעט ממה שנמצא ומהעובדה שאם יהיה פינוי מחודש אף אחד לא יודיע לנו, התקרבנו לנמל הקטן. גם העובדה שבלילה הקודם שמענו את ההר “משתעל” במרחק של כ 10 ק”מ מאיתנו תרמה את חלקה ומפלס המתח עלה. כשהגענו לעיר התבשרנו שבעוד יומיים ישובו התושבים ויחל השיקום. סיור רגלי בעיר הנטושה גילה לנו שהדרך לשיקום מלא ארוכה. שכבת אפר מכסה את הרחובות, כבישים נסחפו ומתקיים מאבק בין הממשלה שרוצה להעתיק את היישוב לבין התושבים שרוצים להמשיך ולחיות במקום בו נולדו, על אף ההר המעשן במרחק 8 ק”מ מהבית.
התרחקנו מצ’איטן כשריח חריף מושך אותנו באף לעבר מושבה של אריות ים. החיות המנומנמות (המכונות Lobo, זאב בפי המקומיים) רובצות במאות על הסלעים. כשהם הבחינו בקיאקים המתקרבים הם זינקו למים בהמוניהם ושחו כשראשם בחוץ לעבר הזרים החותרים. נראה כי הם מתעניינים בנו לא פחות מאשר אנחנו בהם. מספר שעות לאחר מכן, הצטרפו להילולה עשרות עופות מים כשהן מעופפות סביב אותה נקודה בטירוף זלילה. המקור הוא אריות ים שמשחקים באוכל, הם משליכים באוויר פיסות בשר סלמון אדום ומעליהם חגים עופות הענק הצוללים אל השאריות. זה היה המפגש הקרוב הראשון שלנו עם ה Southern Giant Petrel. עוף חום-אפור ענק, בעל מקור כתום הדומה מאוד לאלבטרוס המיתולוגי. ה-Petrel הוא אויב טבעי לפינגווינים החיים באזור (Magellanic Penguin) וטורף את אפרוחיהם. מלבד זאת, הוא ניחן ביכולת תעופה מדהימה ומלטף את המים בטיסה נמוכה כשחולף מטרים ספורים מהקיאק.
שלושה שבועות חלפו, ובקיאקים הולכים ומתרוקנים ממזון חתרנו אל העיירה סיסנס לטובת מספר ימי מנוחה וחידוש אספקה. מגבלת המקום בתאי הקיאק חייבה אותנו לתכנן ולחשב במדויק את כמות הדלק (לבישול) והמזון הדרושים עד למקום הבא בו נוכל להשיג אספקה (יותר מ-500 ק”מ דרומה). לקחנו בחשבון את האפשרות שהמסע יתארך בגלל מזג אוויר סוער או תקלות לא צפויות. טרם הנסיעה התייעצנו עם מומחה בתחום תזונת הספורט, חישבנו את כמות הקלוריות הדרושה ליום חתירה ממוצע ואת כמות החלבונים ולמרות שלא איבדנו משקל בצורה משמעותית, היו לילות בהם הלכנו לישון רעבים. כפיצוי, שיטות הדייג שלנו התפתחו והשתכללו עם הזמן ובחופים מסוימים כל זריקת חכה העלתה דג, דבר ששיפר את מאזן החלבונים ואת ההנאה מארוחות הערב.
היציאה מסיסנס הפגישה אותנו עם הסערה הראשונה. בילינו יום על החוף, כשרוחות חזקות מרימות גלים גדולים וגשם יורד ללא הפסקה. יום הסערה נוצל לדייג, לקריאה, למשחקי קלפים, להדלקת אש מהעץ הרטוב ולמנוחה. מעיינות חמים טבעיים בקו המים הפכו את יום המנוחה לרגוע באמת.
עם השיפור במזג האוויר יצאנו שוב לדרך. לפנינו כשבוע של חתירה במעברי המים הצרים המובילים ללגונה של סאן רפאל ואל הקרחון העצום הממלא אותה פסלי קרח. הכניסה אל הלגונה עוברת דרך מיצר עמוס תנועת קרחונים הנסחפים הלוך ושוב עם זרמי הגאות והשפל במשך ימים עד שהם נמסים ונעלמים. בניווט מרתק בין גושי הקרח, יחד עם זרם הגאות העולה, נכנסנו אל הלגונה. השקט, המופר מדי פעם על ידי קרחון מתנפץ, ממלא את החושים. התחושה היא שהמקום נראה ונשמע אותו דבר כבר אלפי שנים.אולם התחושה מטעה. קרחון סאן רפאל הוא הקרחון הקרוב ביותר לקו המשווה והוא שלוחה של כיפת הקרח הצפונית של פטגוניה. גוש הקרח העצום נראה כנהר קרח שקפא בזמן כשלמעשה, הוא לא מפסיק לזוז. המשקעים שיורדים בכיפת הקרח וכוח המשיכה גורמים לקרחון להתקדם אל הים בקצב מדהים של 17 מטר ליום. מצוק בגובה 70 מטר קורס ללא הרף אל הלגונה. אולם ההתחממות הגלובלית נותנת את אותותיה והקרחון היבשתי נסוג בקצב מדאיג. שדות הקרח של פטגוניה מאבדים קרח במהירות והדבר ניכר בקרחון אשר נסוג בכק”מ בחמש עשרה השנים האחרונות. החשש הוא כי בעוד מספר שנים, הקרחון יתרחק מקו המים ולא ימלא את הלגונה בקרח, דבר שייפגע, בין השאר, בתעשיית התיירות. ספינות תיירים מפליגות שעות כדי לחזות בפלא הטבע המרוחק מכל יישוב, פלא העלול להעלם בעוד זמן לא רב.
הקמנו את האוהל מול הקרחון. שורה ראשונה במופע הקרח החולף עם הזרם. יום מנוחה במקום יפה וסיור מקדים ליום המחרת. בתכנית: חצייה רגלית של רצועת היבשה שלפנינו. הדרך לקרחון סאן רפאל היא דרך ללא מוצא. מי שרוצה להמשיך דרומה בדרך הים נאלץ לחזור צפונה ולצאת לים הפתוח. המסע ארוך ומסוכן ולא בוצע מעולם בקיאק. האפשרות השנייה הייתה לגרור את הקיאקים כשני ק”מ אל היבשה, ושם לפגוש בריו נגרו (הנהר השחור). הנהר שמקבל את צבעו הכהה מהעלים הרבים הנמצאים במקורותיו זורם אל האוקיינוס, אל צידה השני של לשון היבשה הנקראת Istmo De Ofqui. שבע שעות ארכה סחיבת הקיאקים העמוסים אל הנהר. אדמה בוצית וקיאקים עמוסים עד אפס מקום מקשים מאוד על הרגליים שלא מורגלות בהליכה לאחר חודש ישיבה בקיאק. בתום יום חתירה בנהר חצינו את לשון היבשה המישורית, כשכיפת הקרח הצפונית באופק והים הפתוח לפנינו.
היציאה מהנהר אל הים היא חוויה חזקה. ריח הבוץ מתחלף בריח אויר הים, טעם המים המתוקים הולך וממליח, צבע המים מכחיל וגם ההרגשה הפנימית משתנה. השלוה שהשרו הזרם הגבי והמישוריות של מי הנהר מתהפכת (יחד עם תכולת הבטן) והופכת לרוח נגדית ששורטת את פני המים ומעניקה לגלי הגיבוע גוון אפור מטאלי.
שם המפרץ שלפנינו הוא Golfo De Penas, פירוש השם “מפרץ הכאב”. כ 100 ק”מ חשופים לגלי האוקיינוס עם מספר מוגבל של אפשרויות לנחיתה בחוף במקרה של התדרדרות מזג האוויר. אנחנו חשדנו, כי מקור השם הוא לא בתנאי הים, כי אם בכמות האין סופית של זבובונים בחלק מהחופים. הזבובונים השחורים עוקצים כל פיסת עור חשופה והופכים את השהייה בחוץ ללא ביגוד מלא ורשת הגנה לראש לבלתי נסבלת. אפילו ארוחת הערב (שהיא ללא ספק מרגעי השיא של היום) הופכת קשה. הפתרון שלנו היה אכילה באוהל, גם מוגן וגם מחמם- מעין סאונה של אורז ועדשים.
בכל פעם שהזכרנו את תוכניתנו לחתור לאורך Golfo De Penas בפני המקומיים נתקלנו בגבות מורמות. המפרץ כמעט ולא נפקד על ידי בני אדם ותנאי הים הידועים לשמצה גרמו לנו ללא מעט נדודי שינה. החלטנו להפוך אותו ליותר ידידותי עם השם גולפו דה פינחס, אולם נתנו למקום את הכבוד הראוי לו תוך תכנון קפדני של כל מקטע חתירה. למדנו את אפשרויות הנחיתה, את תנאי מזג האוויר ואת השוניות המסוכנות. בכל יום קיבלנו תחזית מזג אוויר מחבר ששלח SMS בטלפון הלוויני. את המידע הצלבנו עם הרוח, העננות והלחץ הברומטרי שנמדד בשעוני היד שלנו. הניסיון שצברנו בחודש האחרון חיזק את הביטחון שלנו ביכולת לשער את עוצמות הרוח הצפויות ,ולאחר יומיים של המתנה מתוחה כשמזג האוויר נראה מבטיח, יצאנו ליום החתירה הקשה ביותר בטיול. כ-50 ק”מ של חוף מצוקי, גלים של שלושה מטרים ורוחות משתנות. נאלצנו לחתור במרחק של 4 ק”מ מהחוף כדי להימנע מגלים נשברים. הרוח המשתנה במהירות באזור זה שמרה אותנו ערניים. החשש היה כי רוח נגדית תעצור את התקדמותנו ותאלץ אותנו לחזור למקום ממנו יצאנו. הרגישות שלי למחלת ים לא הקלה על ההתמודדות. בסוף יום של כמעט עשר שעות של התמודדות עם הגלים, הרוח והצורך בשירותים, הגענו לחוף מבטחים. מצאנו פיסת חוף מוגנת להקים בה את האוהל ולאחר סיכום והפקת לקחים הלכנו לישון ולצבור כוח ליום המחרת, שלמרות שצפוי להיות קצר יותר, מאפייני החתירה בו דומים.
מאחר ונוכחות בני האדם נדירה, בעלי החיים שאינם מורגלים בנוכחות אנושית חושפים בפנינו את דרכי ההתמודדות שלהם עם איומים: אריות הים היו מופתעים מהנוכחות שלנו. בצלילה מהירה הם נעלמים מטרים ספורים מהקיאק, אך הסקרנות גוברת על הפחד והם מציצים ומרחרחים לאחר שהקיאק עובר מעליהם ולעיתים מלווים בסקרנות ממרחק בטוח. להקות קורמורנים חגו במעגלים סביבנו במשך דקות ארוכות. פינגווינים צללו ונעלמו. ברבורים שחורי ראש (Black-necked Swan) סוחבו את אפרוחיהם על הגב והתרחקו. עופות מים אחרים דוגרים על ביצה דמוית חלוק נחל וכשמבחינים באיום מתרחקים כאילו רק עברו במקום במקרה, תוך שמירה על קשר עין עם הביצה.
ברווז גדול (Chubut Steamer), התרחק בהליכה איטית, במפגש ימי עם הברווז הוא השאיר רק צוואר ומעט מגופו מחוץ למים. כשיש אפרוחים בסביבה הוא מורה להם לצלול ומתרחק תוך התזת מים ומשיכת תשומת לב למקום אחר. לצערו, הטבע צייד אותו במקור כתום וגדול, כך שדי קשה לו להעלם בהליכה איטית בפרופיל נמוך…
לאחר שבעה ימים מתוחים ומרתקים הגענו לצידו הדרומי והבטוח של המפרץ. בכניסה המחודשת למייצרים, הנוף כאילו ממציא עצמו מחדש. אנחנו חותרים צמוד למצוקים היוצאים מהים ומטפסים לגובה של יותר מאלף מטרים ונעלמים בשמיים. איים שלמים מכוסי צמחייה שכאילו סורקה לדרום בידי הרוח. מפלים זורמים אל הים היישר מהעננים ודולפינים שנוטים להעדיף את המפרצים שאנחנו בוחרים. כל אלו ממלאים מחדש את מאגרי האנרגיה שהידלדלו מעט בימי חציית המפרץ. החתירה במעבר מים צר וארוך דומה לחיים בציור שלא מפסיק להשתנות. צבע הנוף שלפני חרטום הקיאק משתנה כל הזמן. כל משיכת משוט במים משנה במעט את הצבעים. ההרים הכחולים במרחק הופכים אפורים כשמתקרבים, האפורים מוריקים והרים חדשים מלבינים באופק החדש שנחשף. במבט לאחור מתגלה התהליך ההפוך, ההרים מקבלים חזרה את צבעם הקודם עד שנעלמים באופק. החתירה הממושכת מחזקת, וימים של חמישים ושישים קילומטרים הופכים לשגרתיים, דבר המאפשר לנו לגלות יותר ויותר נוף בכל יום.
ביום שמש נדיר בנוף הגשום של הדרום אנחנו מגלים כפר קטן. בלב הפיורדים של דרום צ’ילה, על האי וולינגטון, נמצא הכפר פוארטו עדן. כ 120 תושבים חיים בבתים צבעוניים על קו המים. טיילת עץ היא הרחוב הראשי והיחיד של הכפר שהוקם בשנות ה 30 של המאה הקודמת על ידי בני ה- Kawéshkar. היו אלו שבט של יורדי ים שחיו בפיורדים של פטגוניה, התקיימו מן הים והתיישבו במקום. כיום נותרו רק כעשרה מבני השבט ומספר האנשים המקיימים את מנהגי השבט ודוברים את השפה הולך וקטן. הקשר העיקרי של היישוב לעולם החיצון הוא מעבורת העוברת פעמיים בשבוע ומביאה אספקה ונוסעים. לעיתים מאפשר רב החובל לתיירים שעל המעבורת לרדת לשעה קלה לכפר. ביום שכזה, פותחים תושבי המקום דוכנים ומוכרים עבודות יד מסורתיות ומזכרות. בספריית בית הספר ישנו אינטרנט לוויני בחינם, ישנה נקודת משטרה, דואר, מרפאה ומבנה של חיל הים. כל אלו קושרים את היישוב לחיים שבחוץ ולמוסדות המדינה. ילדים לומדים בבית הספר שבישוב עד גיל 14, אז הם עוברים לפנימייה או למשפחה אומנת בעיר להמשך לימודיהם. בעבר, עיקר הפרנסה היה דייג ושליית צדפות אולם פריחה רעילה של מיקרו אצות, “red tide”, פוגעת בתעשיית הצדפות. אכילת צדפה אשר שהתה במים נגועים עלולה לגרום למוות בתוך 24 שעות ומאחר ומיני הצדפות השונים הם חלק משמעותי בתפריט של המקומיים, נמצא פיתרון לזיהוי צדפות נגועות. חתולים מתים מצדפה נגועה בתוך חמש דקות. כך שלפני בישול צדפות, חתול טועם חלק מהן…
המקומות המיושבים ספורים, וככל שמדרימים הם הולכים ומתמעטים. יש לא מעט אנשים שחיים בבידוד מוחלט כשומרי קרקעות. הם חיים בבקתות בלב הטבע, מתחזקים את השבילים שתחתשנמצאים תחת איום תמידי של כיבוש על ידי היער ומפגינים נוכחות במקום. פרות הגדלות בשטח המרעה והים מספקים את עיקר צרכיהם. המפגש עם אנשים אלו מרתק, ומשמח אותם לא פחות מאשר אותנו. השהייה הארוכה יחסית בפוארטו עדן זימנה גם היא מפגשים עם אנשים מרתקים. תושבי דרום צ’ילה בהם פגשנו הם אנשים חמים, ישרים, השפה המשותפת עימם קלה והשיחה קולחת. בנוסף, ההגעה למקום בקיאק יוצרת סוג נדיר של פתיחות, בעיקר בקרב אנשים אשר חיים את הים יום-יום.
לאחר חמישה ימי מנוחה בפוארטו עדן והגעת אספקה למכולת יצאנו שוב לדרך. מצוידים בבשר ודגים מעושנים, יצאנו לשבועיים וחצי של חתירה גשומה עד לפוארטו נטאלס. אין שני ימי חתירה זהים, ופעמים רבות תחילת היום לא דומה לסופו. מזג האוויר משתנה במהלך היום ומשנה לחלוטין את הנוף ואת החוויה. יום שמתחיל בגשם שוטף שמלבין את הים יכול להסתיים בערב של שמש פטגונית חזקה החודרת היישר דרך החור באוזון. ים חלק כמראה משתנה תוך דקות בהשפעת רוח חזקה ופתאומית, מאלץ אותנו לזנוח את התכנית המקורית ולחפש מחסה. ערב אחד, באופן פתאומי החלה לנשוב רוח בעוצמה של כ-80 קמ”ש. קשה לתאר את העוצמה של סערה כזו. קצף לבן מוסע על המים, גלים נשברים ומכות גשם בעוצמות משתנות מקלקלות את הראות. הרוח שבאה מאחורינו, דחפה את הקיאק הגולש קדימה, לעבר חוף הנחיתה הבטוח הקרוב ביותר.
אירועי מזג האוויר המשתנה שמרו אותנו עם האצבע על הדופק כל הזמן. למסע שכזה נדרש ציוד בטיחות רב, וגיבוי כמעט לכל מכשיר חיוני. כל אחד מאיתנו לבש חליפת חתירה “יבשה”. במקרה של התהפכות חליפה שכזו מונעת את כניסת מי הים הקרים ומאריכה את זמן ההישרדות במים. כל אחד נשא בחגורת ההצלה שלו מכשיר קשר ימי, זיקוקי סימון לחירום, משרוקית ומשואת איתור. בלחיצת כפתור המשואה תשדר את מיקום המכשיר יחד עם אות חירום שייקלט על ידי לווין ויועבר לתחנת חוף ממנה יתנהלו פעולות האיתור והחילוץ. טלפון לוויני אפשר לנו להעביר לחיל הים הצ’ילאני את מיקומנו בכל יום. דיווח שכזה היה תנאי לקיום המסע ויכול היה לחסוך זמן קריטי במקרה של מצב חירום.
הציוד נתן לנו תחושת ביטחון ואפשר להפנות את עיקר תשומת הלב אל הנוף. הנוף הנצפה מהקיאק יכול להשתנות מאוד כתלות במרחק מהיבשה. חתירה צמודה למצוק חושפת את קו המגע שבין הים להר: הגלים שנוגעים בסלע ונהדפים חזרה אל הים, מיליוני הצדפות שחיות בשטח שנחשף בשפל ומתכסה בגאות ואצות בצורות גדלים וצבעים שונים. כשמתרחקים מעט, ניתן לזהות את צפיפות העצים ואת מאבק הקיום הדוחק את העצים המתים אל קצה המצוק ואל המים. במרחק מספר חתירות נוספות, נחשפת התמונה המלאה. מצוקים מיוערים ומסולעים, נוטפי מפלים וראשיהם מכוסים שלג וקרח.
יומיים חתירה מזרחה, מוציאים אותנו מהמסלול המתוכנן לטובת ביקור בקרחון נוסף. Amalia Glacier. אנו מבלים לילה ליד הקרחון כשבחוץ סערה משתוללת. בבוקר מוקדם אנו קופצים מהחום המפנק של האוהל לטובת חיזוק קשירת האוהל הרועד מהרוח. הנחל הקטן שלצידנו גדל, ואנחנו מבלים דקות ארוכות בגשם שוטף, בונים סכר קטן ומטים את זרימת המים מהפינה היבשה שלנו. כשהמצב נראה בשליטה אנו חוזרים לישון ולנוח עד יעבור זעם. למחרת בבוקר אנו מתעוררים לשקט מוחלט. בוקר של שמש, כיפת הקרח (הפעם הדרומית) פרושה לפנינו ופילוס דרך במפרץ לבן מקרח מחזיר אותנו אל המצרים המובילים דרומה.
חודשיים מיום היציאה. 10 ק”מ מפוארטו נטאלס אנחנו עוצרים. למרות שקו הסיום במרחק נגיעה, אנחנו “גונבים” לילה אחרון בטבע. טבע אחר ממה שהכרנו עד לא מזמן. בחבל ארץ זה נמצאו שרידי דינוזאורים עצומים. השקט, ציפורי האלבטרוס הענקיות וההרים המופרדים זה מזה בפיסות מים צלולות ועמוקות יוצרים תחושה שהמקום רחוק מכל דבר אחר לא רק פיזית, אלא גם בזמן. אל תוך הלילה אנחנו מעלים זיכרונות, מסכמים ומנסים לעכל את מה שעברנו. בעוד כמה שעות נהיה בעיירת מטיילים, נראה מכוניות, מטוסים כבר נשמעים רחוק למעלה. ההתמסרות המוחלטת לחיים שבחוץ תפנה את מקומה לחופשות קצרות מהציויליזציה, לפחות עד הפעם הבאה.
