הקפת מילוס קיץ 2008
הקפת האי היוני מילוס, הדרום מערבי ביותר מבין האיים הציקלדיים יצאה לדרך – כתב יוסל’ה
14 חותרים ב-13 קיאקים יצאנו בבוקר מנמל העיירה אדאמס. האי מילוס הוא אי געשי אשר יוצר מפרץ עגול הפתוח לצפון במרכזו. סביב “אגם” זה שוכנת אדאמס יחד עם כפרי דייגים לבנים קטנים אשר דלתותיהם הצבעוניות נוגעות במים ואל חלקם אין גישה מהיבשה. כשתחזית מזג אוויר פסימית מעלינו (שקע לא קטן ויומיים של רוחות ערות, גשם ורעמים) יצאנו מהמפרץ אל הים ברוח מזרחית ערה. קיאק הוא כלי מאוד רגיש לרוח, אבל כשהרוח בגב, זה הופך ליתרון (כמובן עד גבול מסוים). שעתיים חתירה ברוח גבית הביאה אותנו אל מכרה נטוש. גשם, שמיים אפורים ורוח הבריחו אותנו אל אחת ממערות המגורים ששימשו את הכורים בעבר. שם, פרשנו את ארוחת הצהריים. קפה על הגזיה , ירקות, נקניק ו…קצת קר… (“יכול להיות שהם היו רציניים כשאמרו להביא מעילי חתירה וביגוד חם לטיול שטוף שמש וחופי נודיסטים ביוון?”)
מעילי חתירה נשלפו, ביגוד חם עודף הועבר מאחד לשני ויצאנו אל הים שהרוח הנושבת ממנו אל החוף הפכה אותו לקצת יותר מאתגר. ברוח גבית, המשכנו אל החוף בו נעביר את הלילה הראשון.
כמה דקות לפני הנחיתה, גשם שוטף החל לרדת, מלווה ברוח חזקה. רטובים וקרים ירדנו אל החוף, תופסים מחסה בבית קטן נטוש ובודקים אופציות להמשך.לילה באהלים בחוף הוא בהחלט אפשרי, אבל הבישול לא יהיה נח, והישיבה באהלים בגשם קצת מייאשת. בעודנו מתלבטים ומקימים מחסה זמני, רכב 4*4 ירד בשביל העפר מהכפר הקטן שאפילו לא סומן במפה. דייג יווני ירד להרים קצת את הסירה הקטנה שלו מפני הסערה. “Is there a hotel in the village?”
“No hotel, monastery- mini hotel”
מידע חלקי, ולא ממש ברור מה קורה למעלה. אבל כאן על החוף, המצב ברור- קר ורטוב. החלטנו לקחת סיכון. עזרנו לדייג להרים את הסירה והוא הקפיץ אותנו למעלה בשלוש נגלות, כשאנחנו משאירים את הקיאקים בחוף ולוקחים רק ציוד בסיסי ללילה. “איפה האוזו?” נזכרנו ברגע האחרון, בכל זאת, לילה במנזר יכול להיות משעמם.
נכנסנו למנזר, עוברים חומה לבנה לתוך חצר פנימית. בחדר מימין שולחן גדול ושני דרגשי שינה גדולים- בנים למעלה ובנות למטה. בחדר ממול, 20 יוונים צעירים רוקדים ליד מערכת הגברה שלא בפרופורציה הגיונית לגודל החדר. עוד לפני שהתיקים הרטובים יורדים מהידיים, אחד מהם דוחף לי פחית בירה ליד “Take some ice tea”.
הלילה במנזר הפך הזוי יותר ויותר כשעשרות אנשים זרמו למקום, להקה ניגנה עד 4 בבוקר ובין לבין הוזמנו לרקוד, לבשר על האש, ובעודנו מבשלים את הפסטה שלנו עוברים השכנים ומכניסים בירות, שיפודים וחלזונות אל השולחן. מנזר, אתם יודעים…
בדיעבד, התברר כי פעם בשנה כ-2000 איש מגיעים בדרכי העפר המפותלות אל המנזר הצופה אל הים לחגוג. מהשמיים יצא גם לנו להיות שם כשזה קרה השנה.
קמנו בבוקר אחרי מעט מאד שעות שינה, כששירים יווניים מתנגנים לנו בין האוזניים בלי הפסקה. ירדנו אל הקיאקים בעזרת הדייג מאתמול. כששוב סירב לתשלום, ביקשנו שייתרום את הכסף למנזר, בכל את, הפקת מסיבות זה דבר לא זול…
בניגוד לתחזיות, מצאנו את הקיאקים על החוף ביום שהולך ומתבהר. השמש יצאה והאירה באור מדהים את המים הצלולים שממלאים את אינספור המערות שבאי. ה”לג” הראשון היה בים גלי, וגרם לנו לוותר על מרבית המערות. פתאום הדס מזהה משמאל פתח בסלע. זווית פגיעת הגלים במצוק אפשרה כניסה זהירה ומעניינת לתוך חלל פתוח אל השמיים, שקט ומוגן מהים שבחוץ ובקצהו חוף חולי קטן- הכול בתוך ההר הלבן.
בהמשך פנינו מזרחה ומצאנו את עצמנו בצידו הדרומי והמוסתר מהרוח של האי. הים השתתק, הרוח פסקה ויצאנו לחקור כל מערה ומעבר סלעים צר. מהר מאד הגענו אל מערות Kleftiko. בים שקט ושמים כחולים נכנסנו אל מערכת המערות והמנהרות המדהימה. האור החודר לתוך המערות דרך המים יוצר תאורה מטורפת. בנוסף, מערות רבות נראות קטנות ולא משמעותיות, אבל בכניסה אליהן, מתגלה מערכת מסועפת שמובילה דרך בטן ההר הלבן אל המפרץ הבא או מחזירה אל המפרצון הקודם- גן עדן לחותרים.
המשך הדרך לחניית הלילה מנוצלת לדייג. מוטי מעלה דג מכובד, שיהווה את הבסיס למרק הדגים המעולה שיכין בערב. הז’ורז’רה של איריס תופסת עוד שלושה.(ששוחררו מפאת גילם הצעיר/עורם החלקלק/קוץ מרושע בגב).
בחוף, מתחת לשמיים בהירים, הקמנו מאהל, בישלנו, שתינו והלכנו לישון.
איך שלא ננסה להסתכל על זה, בני אדם בכלל וים-תיכונים בפרט הם חיות סולריות עם זיכרון קצר בכל הנוגע למזג אוויר:
יום שמש משפיע על המורל בצורה מדהימה, ומשכיח את העובדה ששמיים בהירים יכולים אי פעם להתכסות עננים. (למרות שרק אתמול זה קרה).
אני, לדוגמא, החלטתי לישון בחוץ ולא לפתוח אוהל. הרגשתי שאני עושה טובה לאנושות כשזרקתי את השק-שינה מתחת ל tarp. (יריעה נגד גשם). התעוררתי לקראת בוקר בשק שינה רטוב מגשם, כשאני מנסה לסדר את המשוטים שתומכים ביריעה בצורה שתטה את נחלי המים ממני והלאה. זה הצליח באופן חלקי ביותר…. בסביבות 8 בבוקר, הגשם נחלש, ואחד אחד יצאנו מהאהלים, כל אחד וסיפורי הגבורה שלו מהלילה הסוער. בינתיים השמיים התבהרו והתפנינו להתחיל לשכוח שאי פעם ירד גשם (ומכך להסיק שמעכשיו כבר בטוח לא ירד עוד).
למען האמת, הגשם היה מתוזמן היטב. למעט היום הראשון שבו חתרנו קצת בגשם, בכל שאר הימים הגשם (אם הופיע), התחיל ברגע שבו נשרף העץ האחרון במדורה, ובבוקר פסק. (פחות או יותר)
אחרי קפה וארוחת בוקר, יצאנו לדרך. המשך החתירה לקחה אותנו אל מערות מריחות מגופרית ומעשנות. בחלקן, לא ניתן לדרוך על היבשה ברגליים יחפות בגלל החום של הקרקע. ממערה לנביעת מים חמים, הגענו לחוף Paleohori. טברנה על המים, מרק דגים וסלטים יוונים, כשבינתיים הביגוד הרטוב מהלילה מתייבש בארון מתכת שבעלי הבית בנו על החוף כדי שייכלא את החום של החול.
כבדים אך מרוצים, ממשיכים צפונה, מנצלים את הרוח הגבית הקלה כדי להצפין ולהתקרב אל האי השכן קימולוס, בו נבקר מחר. מעבר לראש היבשה הבא, כמו מתוך סרט של אינדיאנה ג’ונס, נגלה מכרה ענק נטוש. בעבר כרו במקום גופרית וכיום נותרו בו מבנים גדולים, מסילות חלודות, מזח על סף קריסה והכול במפרץ חולי קטן ומבודד. טיול רגלי קצר, קצת מסיעים את הקרונות החלודים, מציצים לתוך צינורות ישנים (נזהרים מהכלבים…) וממשיכים הלאה. התחנה הבאה, חוף החלוקים “Tria Pigadia”. מאהל מוקם, ואת הלילה הזה כבר נעבור יבשים כולנו.
מחר, יקיצה טבעית, ולא שעה אחת קודם…
בטבע, יקיצה טבעית היא בכל מקרה שעה אחת קודם ועם הזריחה מתחילים להיפתח האהלים. ארוחת בוקר מהירה ויוצאים. היעד- האי השכן קימולוס. בים חלק בלי טיפת רוח, חוצים אל האי. הקיאקים מחכים בחוף ויוצאים לסיבוב בכפר. האפשרות להשאיר את הציוד בחוף וללכת לטייל היא אדירה, וברב המקומות בעולם זה לא מובן מאליו.
חצייה קצרה חזרה אל מילוס, ואנחנו בכפר הדרום מזרחי ביותר באי- Pollonia. אוכל מעולה על המים, בנמל הקטן של הכפר. מצטיידים במים וירקות וממשיכים אל אי השחפים- Glaronisia. האי המסולע נמצא כ-2 ק”מ צפונית למילוס ובנוי ממשושים של סלע הפורצים מהים. בתוך המערות נראה כאילו הלגו המוזר הזה הולך לקרוס בכל רגע.
חתירה קצרה לוקחת אותנו חזרה למילוס. לילה אחרון בחוף.
בוקר יום החתירה האחרון עובר בתעלות סלע צרות, בין סלעים לבנים ומערות טבעיות ומלאכותיות שנחצבו בסלע הרך להסתרת נשק על ידי הגרמנים. החתירה במעברים הצרים מאפשרת לשפר מאד את יכולות החתירה- היגויים קדמיים, אחוריים, משיכות מסוגים שונים מאפשרים להיכנס לכל מקום ברוחב הקיאק. בנוסף, הקרבה לסלע נותנת תחושה של מהירות, וקצת מזכירה חתירה בנהר בקטעים מסוימים. עבור הרבה חותרים, רק במקום כזה מבינים באמת “למה צריך את ההיגויים האלה”.
יש משהו מהפנט בישיבה בקיאק קטן על המים, צמוד למצוק עצום בדיוק בנקודה בה הוא צולל אל הים. הרעש של המים שחודרים אל הסלע, העומק למטה ועשרות המטרים למעלה, בנוסף לתחושת המהירות הופכים את החתירה למאתגרת ומעניינת.
קילומטרים אחרונים.
מתפצלים, אלו שרוצים להקיף עוד אי קטן ואלו שממשיכים חזרה לאדאמס. “איזה יופי פה” נשמעת צעקה מהכיוון של אלו שחוזרים לנמל. “אל תשכחו לספר להם שראינו דולפינים” מתאמים גירסאות אלו שיצאו להקיף אי נוסף.
ככה זה כשמה שקורה לנו זה הכי טוב שיכול להיות… יש לזה השלכות מעניינות כשמתפצלים.
-“אתה יודע למה יצאתי להקיף גם את האי הנוסף?”
-“כדי שלא ייגמר היום”
עם כזה וידוי של מיכה, בחמש בערב, מגיעים חזרה לאדאמס אחרוני החותרים.
ארוחת “סוף טיול” חגיגית בטברנה (הראשונה מבין 3 או 4).
היום האחרון באי מוקדש לטיול יבשתי, כולל עלייה לכנסייה ממנה יש תצפית כמעט לכל חוף שנחתנו בו.
מילוס, בהיקף של קצת יותר מ 100 קילומטר, מציע אינסוף צורות גיאולוגיות שונות, מעיינות חמים, עתיקות, מערות ומנהרות בכמות לא הגיונית.
בנוסף, זכינו להכנסת אורחים מדהימה של המקומיים ואיכשהו, יצא לנו לחתור כמעט כל הדרך ברוח גבית.
כל אלו יחד עם הרכב מוצלח ומגוון של הקבוצה, יוצרים שבוע מטורף, מנותק לגמרי מהחיים והשגרה במרחק של שעתיים וחצי טיסה מתל אביב. (וקצת יותר בדרך חזרה…)