קמצ’טקה
הגענו לקמצ’טקה, ג’סטין ואני, אחרי 14 שעות טיסה מסנט-פטרבורג וגילינו שאף אחד מסביבנו לא מבין מילה באנגלית. מרטה,אמריקאית לשעבר שכיום חיה בקמצ’טקה, חיכתה לנו בגשם בשדה התעופה. אין שם אולם המתנה,במקום שרוב השנה מושלג או רטוב,אפילו את המזוודות אוספים בחוץ בגשם.אז אחרי שאספנו את המזוודות והקיאקים ששלחנו מאנגליה, נסענו לבית של מרטה בעיר הבירה, פטרופבלובסק -קמצ’טסקי, שמעליו נישאים 3 הרי געש מושלגים: viluchinsky, avachinckaya, koryaksk
הצבא הרוסי מחייב ליווי של מקומי באזור אז ומרטה קישרה אותנו עם אלכסי, מדריך רפטינג מקומי. רצינו מישהו שיש לו לפחות קצת ניסיון עם מים,אז בנהר היה לו אבל על הים הוא אף פעם לא היה. שבוע קודם לכן אלכסי השתחרר משירות החובה שלו בצבא הרוסי והיה מאושר לחזור לנוף והמנטאליות הנינוחה יותר של האנשים בקמצ’טקה.
אחרי יומיים בהם לימדנו את אלכסי את יסודות החתירה בים ותרגלנו אתו התהפכות וחילוצים,ארזנו את כל הציוד שלנו בשקים יבשים : בגדים חמים, שקי שינה ,אוכל לשלושה שבועות, ערכת עזרה ראשונה, ערכה לתיקון הקיאק, את המסמכים והאישורים שלנו, וטלפון לוויני. התכנית הייתה לצאת מעיר הבירה ולחתור 640 קילומטר צפונה ,עד לנקודה היחידה הבאה שממנה יש גישה של כביש אל החוף בעיירה אוסט-קמצ’טסק
ידענו שאם מסיבה כל שהיא לא נצליח להגיע לשם ,נאלץ לחזור במסוק,בטיסה שתעלה לנו 30$ לדקת טיסה.כך שבשלושת השבועות הקרובים אנחנו תלויים במזג אויר. הים באזור הזה הוא אחד הסוערים ביותר בעולם. גם בגלל התנגשות הזרמים החמים בים שנעים צפונה ברוח הקפואה מהקוטב שנושבת דרומה,וגם בגלל קרקעית הים הוולקני שעדין פעיל ,ויכול להרים בים גלי צונאמי אימתניים, שיכולים לשטוף,וכבר מחקו בעבר כפרים שלמים שהיו לאורך קו חוף זה.
למרות שידענו שהשקיעה באזור זה היא לא לפני 23:30 כך שהיום ארוך מאוד, החלטנו לקום ב-03:30 ,ארזנו דברים אחרונים,נפרדנו ממרטה ויצאנו אל הים, להתחיל את מסע הקיאקים שלנו, סוף סוף, אחרי שנתיים של דיבורים,התכתבויות ותכנונים. התיישבנו בקיאקים ויצאנו לדרך. היציאה ממפרץ העיר הייתה מרגשת מאוד,אומרים שזה אחד המפרצים היפים ביותר בעולם.מוקף הרי געש ושלג. כל מה שראינו היה ערפל שמתוכו מידי פעם בצבץ בסיס או קצה של הר געש. אחרי כשעתיים של חתירה ראינו מרחוק סנפירים גבוהים מעל קו המים של לווייתנים . התרגשנו מאוד והתחלנו להגביר את קצב החתירה.אחרי רבע שעה ראינו שהם לא מתקרבים אלינו,האטנו ,והחלטנו לא להרוג את עצמנו ביום הראשון. אחרי שיצאנו מהמפרץ גילינו שהים די גבוה (גלי חוף בגובה של 3 מטר פלוס) והחלטנו לא לרדת לחוף להפסקה עד שממש נצטרך.אז עצרנו להפסקות קצרות על הקיאק מדי פעם. אחרי 8 שעות על הים כבר היינו די עייפים, בעצם אלכסי כבר היה גמור לאותו יום, אז למרות שהשעה הייתה רק 14:00 החלטנו לעצור ,חתרנו 32 ק”מ וזה המון למישהו שחותר פעם ראשונה בחיים.
זיהינו מהים את הנקודה הנוחה,יחסית לנחיתה. ג’סטין ירדה לחוף ראשונה. השמיים היו מכוסים בעננים כבדים והים היה סוער מאוד.עוד לפני שהתחלנו לחתור לכיוון החוף התרומם גל ענק שתפס את הקיאק של אלכסי ושלי,תוך כדי גלישה ראיתי שאלכסי כבר התהפך ושחה ליד הקיאק שלו. המים שם קרים מאוד,בסביבות 7 מעלות,אז ידעתי שאני צריכה להגיעה אליו מהר מאוד ולעזור לו לעלות חזרה לקיאק. מראש צפינו שהוא יתהפך הרבה,אז הבאנו לו חליפה יבשה כדי שלא יקפא במים.חתרתי אליו בכל הכוח ועזרתי לו לעלות חזרה לקיאק.חתרנו יחד לעומק כדי לרוקן את הקיאק שלו ממים ולהסדיר נשימה.הידיים של שנינו היו כל כך קרים וזה הקשה עלינו את ההתעסקות עם הדברים הקטנים. (כמו לסגור את החצאית על הפתח), אבל הוא עלה חזרה ויצאנו לניסיון שני כמה שיותר מהר,כדי להתחמם קצת מהחתירה. ירדנו לכיוון החוף די קרובים אחד לשני תוך כדי הוראות שלי,(לחתור,לעצור,אחורה,קדימה…)הגענו כמעט עד החוף ורק קרוב מאוד הוא התהפך שוב.וואו…שרדנו בשלום את הנחיתה הראשונה על החוף .יצאתי מהקיאק,עם מערבולות של אדרנלין בבטן ורצתי אליו לתת לו חיבוק של אושר. החלפנו לבגדים חמים ויבשים והקמנו אוהלים .השעה 14:00 וידענו שיש עוד יום שלם של שעות אור לפנינו למנוחה לפני הלילה.אבל איך שלא דמיינו לעצמנו את אחה”צ ההוא, הגורל כבר דאג לארגן אחרת.בעוד אנחנו מתארגנים לבשל ארוחה חמה,אנחנו שומעים קול מנוע הולך ומתקרב לעברנו.לאט לאט יכולנו לזהות שזהו בעצם טנק צבאי והוא באמת בדרך אלינו.הטנק עצר לידנו וממנו ירדו 8 חיילים חמושים שנעמדו סביבנו במעגל.המפקד ביקש לראות את הדרכונים והאישורים שלנו.(צריך אישור מהצבא הרוסי כדי להסתובב באזור הזה,שהוא גבולה המזרחי של רוסיה).
חיכינו בשקט ואז הוא אמר לאלכסי שחסרה לנו חותמת באישורים.הוא לא הסכים לפרט יותר וכל ניסיונות השכנוע שלנו,דרך המתרגם אלכסי,לא הואילו.בשלב מסוים אלכסי פנה אלנו ואמר:. He can shoot you מפקד הטנק דרש שנארוז הכול חזרה לתוך הקיאקים, נעלה אותם ואת עצמנו על הטנק ונסע איתם לבסיס לבירור. אז בלית ברירה נכנסנו לאוהל להתחיל לארוז. עלינו עם 3 הקיאקים ו-8 חיילים,על הטנק ונסענו לבסיס. 
כשהגענו לבסיס אמרו לנו להישאר על הטנק ואלכסי הלך איתם למשרדים.חיכינו כך שעתיים בלי לדעת מה קורה,גם כי לא הבנו מילה וגם כי הציבו ליד הטנק שני שומרים.בינתיים,כל הזמן הזה אלכסי היה איתם במשרד בטלפונים למרטה ולמנפיקי האישורים.ואז אחרי שעתיים אלכסי יצא אלינו בריצה אם חיוך מרוח על פניו ואמר שהכול סודר ושהם יסיעו אותנו חזרה לנקודה ממנה אספו אותנו. אני לא יודעת מה היה חסר באישורים,אבל ללא ספק הצבא הרוסי הראה לנו מי שם הבוס. הקמנו שוב אוהלים ובישלנו ארוחת ערב .הרוח נרגעה והפסיק לטפטף,ישבנו ליד האש,מסביבנו הרי געש מושלגים ונרגענו מיום ארוך מתיש ומרגש. בקמצ’טקה נמצאת אוכלוסיית דובי הגריזלי הגדולה בעולם, ואכן למחרת אחרי שארזנו את הקיאקים ויצאנו להמשך הדרך,על החוף קרוב למקום בו ישנו,הסתובב לו דב,בחיפוש ארוחת הבוקר שלו. וואו,באמת יש כאן דובים.
אחרי הצהריים יצאנו לחציה של מפרץ בחתירה מול רוח נגדית חזקה אז חתרנו חזק מאוד כדי להתקדם.כל הדרך ליוו אותנו מעל מאות ציפורים מסוגים שונים: term, guillemot, Kormoran Auks, Gannets, puffins, Murres, gulls, ואת העיט הנדיר Steller Sea Eagle ועוד מסוגים שונים.באמצע הדרך של החצייה עבר ממש בין הקיאקים שלנו לוויתן קטן.קיווינו שהוא יצוץ שוב על פני המים,אבל לו כנראה הייתה תכנית אחרת.
רק ב 19:00 מצאנו מפרץ עם חוף שנוכל לעצור בו ללילה,היינו עייפים אחרי 34 ק”מ של חתירה וחתרנו לכיוון החוף.התקרבנו ומצאנו שהחוף המושלג שלנו כבר תפוס ע”י 2 דובים . נשארנו בקיאקים בלי לזוז יותר מדי ורק צפינו בהם שותים מהמפל ומלקטים דגיגים שנשטפו לחוף ואצות ים.עד שהם הבחינו בנו, נבהלו וברחו במעלה הצוק. אלכסי אמר שטוב שהם ראו אותנו כי הם כבר לא יחזרו לחוף הזה היום.הרבה שלג יש כאן והכול זורם אז יש מספיק גם לדובים וגם לנו.באותו ערב בזמן ששתינו תה מסביב למדורה, עבר ממש לידנו עוד דב (כנראה אחר, כי אלכסי אמר…) עמדנו קפואים עם הזיקוקים מוכנים בידיעה שאסור להבהיל דובים אחרת הם נהיים תוקפניים ויכולים להגיע ל-60 קמ”ש ריצה.הראיה שלהם לא מדהימה אבל חוש הריח חד מאוד,ולמזלנו הרוח נשבה לכיוונו,אז הוא שם עלינו קצוץ והמשיך בדרכו.
תוך כדי חתירה למחרת,התחזקה הרוח באופן פתאומי והגיעה למהירות של קרוב ל-40 קמ”ש.רוח כזאת היא מאוד מסוכנת כי היא דוחפת אותנו עוד ועוד לעומק הים.אז חתרנו בכל הכוח לכיוון חוף באחד המפרצים וירדנו לחוף לנוח,ולהחליט בקשר להמשך.היה כ”כ קר על החוף,ולא היה בו מפל מים או עצים למדורה אז החלטנו להמשיך וידענו שעם הרוח ממשיכה מאותו כיוון,ברגע שנגיע לראש היבשה היא תהיה מולנו.לא אופציה מדהימה,אבל קצת פחות מסוכנת מרוח שיורדת מהחוף. אחרי מרק חם וחלבה,יצאנו לכיוון ראש היבשה.פנינו לתוך הרוח,שהתחזקה עוד יותר וחתרנו למפרץ הכי קרוב שהיה כשעתיים של חתירה מאומצת ומתישה מאוד,מאיתנו. הנוף באותה חתירה היה מדהים,חתרנו בין סלעים ולאורך קו חוף צוקי,אבל את רוב האנרגיה השקענו בחתירה באותו יום. שלושתנו רוב הזמן היינו מאוד רעבים גם כי כאלה אנחנו וגם כי הגוף צורך הרבה אנרגיה בגלל הקור והמאמץ.במשך היום אנחנו שתינו מעט ובערב השלמנו את החסר.היום קטפנו עלי “פוליני” לתה ירוק,ועלי shavel לקומפוט מתוק,שאלכסי הכין.
כיוונו את השעון לקום ב-05:00 כדי להתחיל את היום מוקדם,ולהשלים את הקילומטרים שלא חתרנו אתמול.אבל כשהצצנו מהאוהל,ראינו שהרוח התחזקה עוד יותר בלילה.הסתכלנו בחצי עין אחת על השנייה והחלטנו לחזור לישון. קמנו שוב בשעה 11:00 וואו,כנראה באמת היינו זקוקים לשעות השינה האלה. פשוט קשה ללכת לישון מוקדם כי יש אור עד 24:00 בלילה וחבל לעצום עיניים ולפספס את הנוף המדהים שמסביב. הרוח נרגעה והחלטנו לצאת לדרך.זה היה ב-14:00 .חתרנו היום 37 ק”מ אחרי שהרוח ירדה ובשעה 21:00 בערב החלטנו שמספיק להיום. למחרת, אחרי 27 ק”מ הגענו למקום שבו נמצא מאין כפר קטן שהוא מפעל דייג. יוצאת ממנו אוניית דייג,חוזרת עם דגים ואז ממיינים אותם שם ושולחים אותם דרך הים למכירה.
כשירדנו לחוף אנשים באו לקראתנו מופתעים והזמינו אותנו להקים את האוהלים שלנו בכפר,ולארוחת ערב של דגים וסלט אצות ים.הרשו לנו ליהנות מהסאונה (בניאה ברוסית) וממקלחת חמה,ובערב ישבנו איתם על בירות ואכלנו דגים מיובשים.כל התקשורת שלנו איתם,כמו תמיד,עברה תרגום דרך אלכסי. עוד בבוקר של אתמול תוך כדי חתירה,עברנו ליד רשת דיג שנסחפה.אז עברנו לאורכה ואספנו בהתרגשות 7 או 8 דגים ממנה,בעיקר סלומון.כל אותו היום משם, אלכסי חתר עם הדגים (המקפצים לפעמים) בקיאק שלו בין הרגליים,וכשהגענו לכפר הדייגים הוא ניקה אותם והמליח אותם כדי לשמר אותם.אז יש לנו גם גדים בתפריט.תוספת לגמרי לא רעה,בהתחשב בעובדה שאנחנו כל הזמן רעבים.
הרוח סוף סוף הייתה איתנו אך ערפל כבד ירד עד לקו המים ,הראות הייתה אפסית, וגלי החוף היו גבוהים מדי כדי לרדת לחוף להפסקות.אז ישבנו בקיאק 8 שעות ועצרנו כל שעה בערך למנוחה,וכך עברנו 50 ק”מ.רוב היום היה לנו מספיק אנרגיה מכל האוכל שאכלנו יום קודם לכן.
ידענו על המפה לאן אנחנו חותרים אבל לא ראינו כלום כל היום .אז ניווטנו עם שעון בחישוב ממוצע של 7 קמ”ש.תכננו לעצור ליד שפך של נהר גדול.בערך שעה לפני הזמן המשוער שלנו המים תחתינו הפכו חומים סמיכים,מה שאמר שאלו מי נהר ואנחנו הגענו ליעדנו.הגלים היו גבוהים אבל תזמנו את הירידה לחוף כדי לרדת בסדרת גלים נמוכה יותר,וגם אלכסי הגיע בשלום לחוף,הפעם.
מה שלא כל כך הצליח בבוקר.על הבוקר ביציאה לים ,אלכסי עבר עוד גל ועוד גל,כל אחד כזה מעיף את הקיאק שלו לאוויר ומנחית אותו במכה חזרה.די רחוק פנימה ממש על הגל האחרון, הוא עלה מול גל גבוה מאוד ואיבד שיווי משקל בנפילה חזרה.ראינו שהוא התהפך אבל עוד היינו די רחוקים ממנו.תוך כדי חתירה חזקה מאוד לכיוונו יכולתי לראות שהוא,הצליח לטפס חזרה על הקיאק,ובשכיבה על הבטן חתר לעומק כדי לעבור את קו הגלים הנשברים.כשהגעתי אליו עזרתי לו לרוקן את הקיאק ממים ולהתיישב בו חזרה.
בסוף אותו יום,בירידה לחוף שוב אלכסי התהפך בגלים,אבל הוא כבר התמודד עם זה לא רע ולמד לשרוד . ביום אחר באיזור צוקי,תפס את הקיאק של ג’סטין גל פתעומי וזרק אותה ישר לכיוון הצוק.אני הייתי עם המצלמה ביד ומהשוק של מה שקורה לנגד עיני לא צילמתי.דמיינתי את הגרוע מכל,שהיא נחבטה בקיר וצריך להזעיק מסוק לחלץ אותה.למזלה היא מספיק מנוסה והספיקה להפנות את תחתית הקיאק אל הקיר כך שהיא יצאה מזה פיזית בשלום רועדת בכל הגוף מהחוויה והסיטואציה המפחידה. הקיאק לעומת זאת קיבל פיצוץ גדול בתחתית. חתרנו לחוף להירגע מהחוויה ולתקן את החור בקיאק.יש איתנו תמיד ערכת תיקון של דק טייפ,לעזרה ראשונה לקיאק, דבק אפוקסי,שפועל טוב על רטוב ופיברגלס,לתיקון רציני יותר. היום לקראת ערב הגענו לנקודה הכי מזרחית של קמצ’טקה שמה נמצא מגדלור,אותו מפעילים 2 זוגות פנסיונרים.הם הובאו לכאן לפני 10 חודשים על אוניה עם אספקה לשנתיים והרבה סולר להפעלת הגנראטור של המגדלור.כשירדנו לחוף הם קיבלו אותנו ממש כמו סבים וסבתות,כאילו היו שלנו.אנחנו גם הבאנו איתנו בשבילם מכתבים שנשלחו אליהם מבני משפחה שלהם 8 חודשים קודם לכן.
כרטיסי ברכה לחג המולד.כ-100 ק”מ.זה היה מחזה מרגש מאוד,לראות אותם קוראים מכתבים מלפני 8 חודשים. לפני היציאה לדרך הם התעקשו לתת לנו מצרכי מזון. קמנו מוקדם,ארזנו את הקיאקים ונפרדנו לשלום.ידענו שיש מעיינות חמים במרחק של יום משם.אחרי חתירה למול נוף צוקי וירוק עם מפלי מים גבוהים נשפכים בכל מקום, כלבי-ים ואריות ים שוחים לאורך הדרך והרבה ציפורים מלוות,הגענו אל המעיינות החמים.אחרי רביצה של יום במים החמים ,היינו מוכנים להמשך.נשארו לנו רק עוד 80 ק”מ עד לנקודת הסיום. מהיום שעזבנו את המעיינות החמים, הטמפרטורה קפצה מ-10 ,12 מעלות במשך היום,לכמעט 30.החום הכבד הביא איתו אלפי אלפים של יתושים,בלתי נסבלים.אז ברגע שגמרנו לאכול ארוחת ערב,נאלצנו להיכנס ישר לאוהלים כדי לא להיאכל חיים. לארוחת ערב האחרונה שלנו אכלנו את שארית הסלמון שהיה לנו בקיאקים משבועיים קודם לכן,אורז,ולקינוח הרשינו לעצמנו לחסל את כל הממתקים שנשארו.לא שהיו יותר מדי. היום התעוררנו ליום החתירה האחרון שלנו,התארגנו מהר מאוד לתזוזה בגלל מתקפת היתושים העוקצים דרך הבגדים.כל אחד מאתנו שקוע במחשבותיו על המסע המשותף שעברנו ושעומד להסתיים היום. נקודת הסיום שלנו אמורה להיות בעיירה שנקראת אוסט-קמצ’טסק,שנמצאת במעלה הנהר הארוך והרחב ביותר בקמצ’טקה.
ככל שהתקרבנו יותר ויותר לכיוון אוסט-קמצ’טסק, קצב החתירה שלנו נהיה יותר ויותר איטי,עד שהבנו ששפך הנהר היוצא אל הים ,זורם נגדינו ולאט לאט מפסיק את יכולתנו להתקדם. ראינו על המפה שאל הנהר הראשי מצטרפים נהרות צרים יותר,שזורמים במקביל לקו החוף אז החלטנו לרדת לחוף ולחצות ברגל את 300 המטר,אל הנהר הקרוב ,שבו נוכל לחתור עם הזרם לכיוון נהר “קמצ’טקה” הרחב. הקיאקים,עמוסים בכל הציוד, שוקלים כ-100 קילו. אז הרמנו אותם שלושתנו,על כתף אחת וצעדנו,קורסים תחת העומס,לכיוון הנהר. הורדנו אותם על הגדה ונפלנו לנוח אחרי מאמץ הסחיבה. חתרנו אל הנהר הגדול,ועלינו בו לאורך הגדה,כדי לחצות אל העיירה,שנמצאת בגדה מעבר,מנקודה מספיק בטוחה,שבה הזרם לא ייקח אותנו חזרה אל שפך הנהר והחוצה אל הים. את הדקות האחרונות אני זוכרת טוב. ראינו על הגדה בקתות עץ ואמרתי לאלכסי וג’סטין,תראו מה קורה פה,הנהר כל כך גבוה שהוא אוטוטו ישטוף לתוכו את הבתים האלו. אלכסי נהנה מהנאיביות שלנו לגבי האזור,ואמר שאלו בקתות המשמשות מוסכים לתיקון סירות וזה המיקום הכי יעיל כדי להכניס לתוכם מהמים את הסירות. צחקנו כולנו והתענגנו על תנועות החתירה האחרונות שלנו במסע לעבר הגדה. בשעה טובה,ודי לצערי,הגענו לסוף המסלול שלנו.חתרנו 640 ק”מ,לאורך קו החוף הוולקני ברובו,של חצי האי קמצ’טקה,שבמזרח רוסיה.
את היום למחרת הקדשנו למציאת דרך לחזור לעיר הבירה. אלכסי הסתובב כל היום בעיירה בזמן שג’סטין ואני נשארנו לשמור על הציוד,ממילא אף אחד לא יבין את שתינו,או אנחנו אותם. כל כמה שעות הוא חזר לאוהלים עם העדכונים האחרונים ובערב הוא סוף סוף הגיע עם בשורות טובות.הוא הצליח למצוא משאית עם משלוח דגים שנוסעת למחרת לעיר הבירה.בעצם במושגים שלנו הדרך לא כל כך ארוכה כ-450 ק”מ, הבעיה היא שבחורף האחרון הייתה מפולת שלגים ואדמה שגלשו ועדיין חוסמים את הכביש היחיד דרומה.אז רכב רגיל לא יכול לעבור את הדרך הזאת,שעכשיו עוברת בתוך היער שמימין לכביש. לקיאקים מצאנו טרמפ על גג משאית של משלוח דגים, ואנחנו קנינו כרטיסים לאוטובוס,שגם הוא בעצם משאית עם כיסאות.ויצאנו לנסיעה של 14 שעות חזרה לעיר הבירה. אני מסתכלת על ההרים המושלגים שנמצאים צפונה ומקווה יום אחד להשלים בחתירה את המסע לאורך קו החוף הזה,לכיוון הקוטב הצפוני. אינשאללה…
הדס