ארבעה קיבוצניקים בעקבות קולומבוס

מאת נורית ברצקי                                                 יום ו’ 2.1.76 – כ”ט בטבת תשל”ו

לפני שבעה חודשים יצאו ארבעה קיבוצניקים צעירים “לראות עולם”.
בסירת מפרש, שדפנותיה כחולים, עברו את הים התיכון, צלחו את האוקיינוס האטלנטי, והגיעו לברזיל. זהו אחד המסעות הימיים הנועזים, שערכו ישראלים בשנים האחרונות.
במסעם הנפלא מגשימים אהוד, אייל, אורי ועמוס חלומם של צעירים רבים להפליג על פני ימים רחוקים, לאורך חופים אקסוטיים, לטעום מכל הבא ביד, פתוחים להרפתקאות, בלא תכנית מוגדרת של כמה, למה, איך, לאן ומתי. בסגנון חופשי.
אהוד דרור (בן 25), אייל טייב (24) ממעגן מיכאל, ועמוס קסל משדות- ים, גדלו על החוף. בשני המשקים הרבו הילדים בהפלגות במסגרת המגמה לחינוך ימי. ככולם, גם הם שאפו לראות את העולם- אבל לא בצורה שגרתית. סירת- מפרש, ים מאופק לאופק ואיים רחוקים- אלה קסמו לנערים.
אחרי שסיימו את שירותם הצבאי ואת שנת השירות, התחילו לרקום תכניות. אהוד, שעבד בתקופה האחרונה כחובל שלישי בצי הסוחר, עמוס ואדם אוורבןך ז”ל (נהרג בתאונת ההליקופטר במחניים) רצו תחילה לבנות את הספינה בעצמם. דובר גם על יאכטה מבטון. רבים רצו להצטרף לטיול.
לבסוף התגבשה הקבוצה. הבחורים קיבלו חופשה מהמשק ויצאו לעבוד בחוץ, כדי שיוכלו לרכוש יאכטה ולממן את הנסיעה. התחילו בחיפוש כלי- שייט מתאים, ויום אחד נודע להם על ימאי ירושלמי, הרוצה למכור סירה, העומדת למעלה משנה וחצי בנמל פיראוס ומעלה עשבים.

קנייה מוצלחת

אהוד טס לאתונה, כדי לבדוק את הסירה. הוא לקח איתו מכשיר צלילה, ובדק את היאכטה. נראה היה לו, שאחרי טיפול תוכשר לשייט ארוך, אבל קניית סירה היא עניין מסובך. עד שמורידים את “הזקן” (העשבים והצדפות, הדבקים בתחתיתה) וצורבים את הצבע, אי- אפשר לדעת מה מצב העץ, כלום אינו אכול תולעים, וכדומה.
נתברר שהקנייה הייתה מוצלחת. העץ בריא, ומבנה הסירה חזק מאוד, אלא שהיא מוזנחת ודולפת. ארכה עשרה מטרים. היא נבנתה לפני עשרים שנה כסירת מירוץ- ובכך יתרונה, וגם חסרונה. היא מהירה,אבל צרה מאוד ומרחב- המחיה בה מצומצם. מלבד המפרשים יש בה מנוע דיזל 25 כוח- סוס. במנוע השתמשו בעיקר לתמרון בכניסה ויציאה
מהנמל- גם מפני שאין מקום לשאת דלק רב, וגם מפני ששייט בעזרת מפרשים זול ומהיר יותר.

“גלים”, ספינת הלימוד של הקיבוצים, יצאה במאי לסיור- קיץ בים התיכון ואיתה כחצי טונה ממטענם של ארבעת הנועזים, שאותו זמן כבר עבדו על היאכטה שלהם בנמל לבריון ביוון. שלושה שבועות טיפלו בגוף הסירה. אחר-כך חזרו איתה לפיראוס ושיפצו את מערך- המפרשים ואת המבנה העליון, ויצאו לגיחות הפלגה בין האיים היוניים, כדי לרכוש ניסיון לקראת המסע הגדול.

צוברים ניסיון

כשהעמיסו את הציוד על הסירה, כמעט שקעה. הם לקחו איתם מהארץ רבבות קופסאות- שימורים, שקנו במפעלים בהנחות גדולות. מהארץ הביאו גם בקבוקי צלילה, ציוד דייג, מפרש רזרבי, מצפן, מפות ימיות, ספרים מקצועיים וספרי- קריאה (רובם ספרים העוסקים בהפלגות בימים). הם דאגו גם לכיסויי מיטות, ואחותו של אהוד הכינה להם מערכת כלים מקרמיקה, מלבד כלי האוכל מפלסטיק.
כך יצאו למסע, שהוא מאמץ פיסי, נפשי וחברתי עצום. אהוד שהוא בעל הניסיון הרב ביותר, מנווט. אבל החיים על היאכטה הקטנה מתנהלים בדמוקרטיה. עד מהרה למדו להכיר את הווי היאכטאים, התיידדו בנמלים עם זאבי- ים ותיקים, הקדיחו הרבה עד שלמדו לבשל ואף לאפות לחם.

3300 ק”מ לבראזיל

מפיראוס יצאו לקורפו, דרך תעלת קורינתוס, לדרום מזרח איטליה, הקיפו את המגף, עלו צפונה לאורך החוף האיטלקי עד גינואה, וסרו למארסיי. משם יצאו לטיול בשוויץ. אחר- כך עברו את מפרץ- ליון והגיעו לספרד. שייטו לאורך החוף הספרדי עד גיברלטאר,שם שהו קרוב לחודש (הסירה דלפה), ועבדו קצת במספנות של הצי המלכותי.
מגיברלטאר יצאו בנתיב המיפרשנים מדורי-דורות אל העולם החדש. כקודמיהם, ניצלו את הרוחות הצפוניות מזרחיות ואת הזרמים הימיים באוקיאנוס האטלנטי. כשהרוח מאחוריהם והזרם אתם, הגיעו לאיים הכנריים, ומשם לאיי קאפו- ורדה.
מאיים אלה, מרחק 1800 מיל ימי (כ-3300 ק”מ) עד רסיפה שבבראזיל. הם עברו את הקטע בשלום. משדר אלחוט לא היה עמם, אלא רק מקלט.
השיט לאורך חופי הים התיכון בסירה קטנה מסובך לא פחות, ומבחינה מסוימת מסוכן יותר ממעבר האוקיאנוס. לאורך החופים יש אזורי שרטונות וסלעים, הראות גרועה, ותנועת האוניות הגדולות מסכנת לא פעם את כלי השייט הקטן.
סיפורם של הארבעה- בסירת- מפרש על פני האטלנטיק הוא סיפור מרתק ומיוחד במינו. “מעריב” מתכוון להביא במלואו את סיפור ההרפתקה, לאורך נתיבם של “ארבעת המופלאים” .

יום ו’ 9.1.76- ז’ בשבט תשל”ו

“מרימים ,ספינאקר’- והסירה טסה”

מאת נורית ברצקי
“חצינו את האטלנטיק בקליפת האגוז שלנו והיום אנו עוגנים בנמל היאכטות של ראסיפה (ברזיל)”, כותב עמוס קסל, אחד מארבעת הישראלים שחצו את האוקינוס האטלנטי בשירת מפרש.
“אני מרגיש שהגשמנו חלום ישן ועתיק שעבר דרך ארוכה, בהתחלה העז רק לצוף במחשבות, עבר לדיבורים, מעשים, וכיום נגמר חלק חשוב בו. ועל זה אמר הרצל ידידנו וצדק: “אם תרצו אין זו אגדה”.
מכתביהם של הבחורים לחברות, חברים ולהורים הם מעין יומן של אחד המסעות המרתקים והנועזים ביותר שערכו ישראלים בים. “מעריב” יפרסם מעתה באורח בלעדי את המסע כפי שנרשמו בידי משתתפיו, עמוס קסל, אהוד דרור, אייל טייב ואורי דנא.
אביגדור זילברבוש, ימאי ברמ”ח אבריו, הכיר את אייל ועמוס כשעבדו במשלחת שהכינה סקר בסיני. “יש לי ספינה וסיפרתי לבחורים שאני מתכנן הפלגה מסביב לעולם. הם אמרו לי- ‘אנחנו נצא לפניך’. אמרתי להם- ,איפה שלא תהיו אשיג אתכם’. לא האמנתי שיצאו לדרך למרות שעבדו בסיני כדי לאסוף כסף לנסיעה.
הייתי אתם ארבעה חודשים. הם בחורים לא רגילים. מיטב הנוער על אמת. המשימה שלהם היא גדולה. אני מכיר אלפי בני נוער שחונכו על ידי הים וחלמו על נסיעות כאלה, בימים שהיה יותר קל וזול לקנות יאכטה ולהפליג. ובכל זאת- הקיבוצניקים האלה הגשימו.
“היום, לקנות יאכטה, לצייד אותה ולצאת למסע כזה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, גם מבחינה כלכלית, גם מבחינה פיסית וגם מבחינה חברתית. בתחילת שנות ה-50 היה ניסיון כזה של יאכטה בשם ‘ישראלה’ אבל החבר’ה נשברו בגיברלטר”.
כימאי מנוסה מעיד אביגדור שארבעת הקיבוצניקים הצעירים ביצעו את ההפלגה בצורה מקצועית מאוד. “מה שהם קוראים יאכטה היא בסך הכל סירת מפרש קטנה שאורכה 11 מטר. מניסיוני אני יודע שמתחים חברתיים נוצרים על אוניה תוך זמן קצר מאוד. צריך לזכור ששטחה המינימאלי של אוניה הוא 50- 60 מטר, עם קומות, תאים, ויכולת לנוע- ובכל זאת אחרי עשרה ימים, היחסים בין אנשי הצוות מתערערים.
“ופה, במשך שבעה חודשים, ארבעה אנשים על 11 מטר, זו בעיה חברתית ממדרגה ראשונה, בפרט שקיימים עוד אלף ואחד לחצים אחרים, אבל הם התגברו בצורה הטובה ביותר”.
ב- 15.5 כותב עמוס:”אנחנו בפיראוס, בעלי יאכטה נהדרת. אינני חושב שנצטרך לעשות בה שיפוצים רבים. בימים אלה אנחנו מתרוצצים בענייני רישום בעלות…”

עמוס, אייל ואהוד (אורי הצטרף רק בשלב מאוחר יותר של המסע). מחכים לספינת הלימוד (“גלים”) שצריכה להגיעה עם האספקה שקנו בישראל.
ב- 19 במאי כותב אייל: “ובכן עבר כמעט שבוע לנחיתתנו בשלום ואנחנו עדיין בריאים ושלמים. בינתיים עובדים קצת על הסירה ומנקים פה ושם.
“אתמול קיבלנו את האספקה מה”גלים” וכרגע אנחנו מצוידים ועמוסים לעייפה. “עדיין לא החלטנו באיזה דגל נרשום אותה אך זה צריך לעלות בסביבות 500 דולר. בכל מקרה, זה סכום הגון מאוד בשבילנו. אבל אין לנו ברירה. אחרי כן נסדר ביטוח לסירה ונעלה אותה לשיפוצים. בינתיים אנחנו מבררים היכן כדאי לנו להעלות אותה מבחינת המחיר והבטיחות שלא יקרה לסירה שום דבר. אנחנו מסתובבים קצת בפיראוס. וגם זה נמאס לנו מאוד. אין פה מה לעשות. אנחנו כבר רוצים להתחיל להפליג. עד עתה הפלגנו אל מחוץ לנמל אבל רק על המנוע.
“לי נמאס כבר לראות את היוונים בפיראוס כולם נראים צ’חים גמורים. אני תקווה שנצא מפה לאיים ונתחיל חיות ולנשום כמו שצריך”.
באחד ממכתביו מספר עמוס, שכאשר העמיסו את הציוד החלה הסירה לשקוע. “בזמן הפנוי עובדים על הסירה ויש מה לעשות. בערב שותים קצת בירה בפאב של בעלי היאכטות החלטנו לקשור קשרים ובדרך כלל החבר’ה פה נחמדים”.
בסוף מאי כבר יש להם “דגל” (שעלה כ- 440 דולר) והם נעים לעבר נמל לווריון, לשיפוצים. השיפוצים ארכו כשלושה שבועות של עבודה מאומצת. את מרבית העבודה ביצעו הבחורים בעצמם כדי לחסוך כסף. באמצע יוני הייתה הסירה כשירה להפלגה והמתינה בפיראוס ל”גלים”.
ב-15 ביוני כותב עמוס: ” פגשתי היום את ‘גלים’ בשנייה וקיבלתי בשמחה את העוגיות שלך, אמא. תודה מכל הצוות. היאכטה משפרת צורה מיום ליום ובהפלגה מלווריון לפיראוס הסירה היית נהדרת… מתכוננים להפליג למיקונוס ומשם עד לא ידוע לאן. הסירה ברוח חלשה מפליגה מהר בגלל שהיא צרה ויש לה תרנים ארוכים”.
על העבודה בלווריון הוא מספר: “עבדנו כמו חמורים, גירדנו צבע, מירקנו וצבענו וכיוצא בזה והסירה נראית חדשה ויפה. התיידדנו עם זקן מקומי שגר בסירה ושומר על כל היאכטות העוגנות במספנה. הוא היה מכין לנו ארוחות ערב לא נורמליות. קראנו לו ‘הקצר’ בגלל מבנה גופו. כשעזבנו הוא עמד על הרציף ובכה”.
ב-28.6 כותב אהוד להוריו במעגן מיכאל: ” חזרנו שוב לפיראוס על מנת לפגוש את ‘גלים’. אחרי כן נמשיך בדרכנו לאיטליה. חוץ מזה הכל בסדר, מבלים יפה. קיבלתי את המשלוח ‘מגלים’, הכל הגיע בשלום. קיבלנו את תכנית ההפלגה הישנה של גלים כך שהסירה היום עומדת בקורפו ורק אני באתי לקחת את המשלוח. עשיתי זאת כפי שאני נוהג תמיד, עליתי על המטוס בקורפו  ונחתתי באתונה. כנראה שמחרתיים נצא לאיטליה. מכתבים לשלוח לגנואה. תודה על הכל”.
יומיים אחר כך כותב אייל לחברתו שההפלגה למיקונוס הייתה נהדרת. “ברוח קצת חזקה יש הטיות לא נורמאליות. הרבה יותר ממה שאת מסוגלת לתאר לפי הכלים שאנו היינו רגילים בהם עד כה. אין מה לדאוג, הסירה לא מסוגלת להתהפך.כשלא נוח כבר להפליג בהטייה חזקה מידיי, אז מצמצמים את הראשי (המפרש) והסירה מתייצבת אבל ממשיכה לרוץ. אנחנו מפליגים עם שני חלוצים, אחד גדול ואחד קטן וכן ראשי ומאסף. התורן גבוה מאוד ביחס לאורך ורוחב הסירה וזה יוצר משטח מפרשים ענק. ברוחות קהות (רוח קדמית) מרימים ‘ספינקר’ (חלוץ נוסף, בלון) והסירה טסה. משהו לא יאמן.
בדרך הנה הגענו בגבית לא חזקה במיוחד למהירות של כעשרה קשר. הפלגנו יותר מהר מכל האוניות בשטח. אחרי יומיים ומחצה הגענו למיקונוס. לפני שנכנסנו לנמל עגנו בחוץ ואהוד וקסל ירדו לתפוס דגים. בערב טרפנו ארוחת דגים בסגנון של ידידנו מלאווריון. מכניסים את הדגים עם תפוחי אדמה ובצל וירקות וקצת תבלינים לתוך סיר מים ונותנים לעסק לרתוח כחצי שעה. מזה יוצא ארוחה שלמה שכוללת מרק, תפוחי אדמה ודגים מבושלים. פשוט, נעים וקל להכנה.
“בדרכנו למיקונוס לקחנו טרמפיסטית דנית, שלא הייתה על אותו הגל שלנו. במיקונוס הלכנו כל ערב לדיסקוטק (יש שם הרבה) היינו חוזרים לסירה עם שחר…
“ממיקונוס נדדנו עם סירתנו לעבר חוף רחצה הנמצא בצד השני של האי. חופי הרחצה שם חופשיים מאוד במתירנותם.”
“ממיקונוס הפלגנו הנה במשך יממה ומשהו. היה לנו רוב הדרך ‘שטיל’ (מצב בו הים עומד, אין רוח ואין גלים) והפלגנו כל הלילה. לקראת הסוף החלה גבית חזקה ואז הסירה אצה רצה”.
יום ו’ 16.1.76- יד’ בשבט תשל”ו

“אורחת מביאה ד”ש”

מאת נורית ברצקי
אי שם בין קורפו לעקב של המגף האיטלקי, תקועה סירת מפרש קטנה ב’שטיל’. הים כאילו גווע. אין גלים, אין רוח. הסירה כמעט ולא מתקדמת. אהוד, עמוס ואייל “מקטרים”. תוכניתם לחצות את האוקיינוס האטלנטי נראית בשעות כאלה חלומית מדי אפילו להם.
“עמדנו במקום ולא זזנו”, כותב עמוס קבל להוריו בשדות- ים (ב-25.7.75). הם חשבו להגיע לאיטליה תוך יום וחצי אבל לים קצב וזמן משלו. “עשינו את המרחק בשלושה ימים. כדי לתת לכם מושג על עניין ה’שטילים’, אז מרחק דומה, מהעקב עד כף הרגל האיטלקית , בעזרת רוח קצת יותר חזקה, עברנו בעשר שעות. לעמוד במקום יומיים ולא לזוז- זה מעצבן, אבל גם לזה מתרגלים”.
מצב הרוח המדוכדך והנוף הצחיח השתנו בעבור הסירה את מיצר מסינה בין איטליה לסיציליה . אחרי חניית לילה בעיר והצטיידות במזון טרי הפליגה הסירה לאורך החוף המערבי.
“התמונה משתנית. הכל ירוק. העצים יורדים עד לים. בכל מקום יש מפרץ חמוד עם מעגן”, מספר עמוס. “באזור המערבי החלה גם הרוח לנשב והתקדמנו יפה, ולפי התכנית עצרנו בכמה מקומות להצטייד במזון והמשכנו. עברנו מקומות יפים כמו לה- ספציה ופורטופינו, מקומות שהיו פעם נהדרים ועכשיו קצת פחות, בגלל כל “קרנבל התיירים”. עושה רושם, שכל העולם יצא לחופש בחודשים האלה”.
גם אייל מתפעל מהנוף, מהמעגנים ומהיאכטות. אהוד מסתפק בכתיבת גליות חטופות. לילה ויום בקאפרי (“אי לא נורמלי”), ביקור במערה הכחולה (לא שווה כלום. המערה בקסטלורינו שמה אותה בכיס).
“אנחנו בדרך כלל עליזים ומבדרים את עצמנו יפה. פיתחנו הומור משלנו, די משעשע”, כותב אייל. ” כרגע אנו שומעים מוסיקה שמזכירה לנו את מיקונוס. זה די מקפיץ. מיד לוגמים קצת יין לשיפור האווירה… האיטלקיות באופן כללי די מסעירות וזה לא מקל עלינו במיוחד”. הרבה פיוט ומילות געגועים לחברות שבבית כותבים הבחורים.

הגעגועים הם חלק מהחיים על הים. “אנחנו מפליגים כבר די הרבה זמן, רצוף, עם חניות קצרות מאוד. אחריי שהתרגלנו לעניין- זה לא מעייף, מצחיק לחשוב שפעם התרגשנו מהפלגה לקפריסין… עוברים את איטליה בריצה (אם יש רוח). כך יהיה כנראה בכל אירופה. אנחנו מנחמים את עצמנו בזה שבאירופה נוכל להיות בעוד כמה שנים שוב, ואין מה להתרגש”.
אחרי ביקור חטוף ברומא (” הסתובבנו בעיקר בכל המקומות שתיירים מסתובבים”, כותב עמוס, “וכמובן נכנסנו להגיד שלום לידידנו פולי הששי בוותיקן היפה שבנינו לו…”) מפליגים לגנואה, שם אמורים להמתין להם זוג חברים משדות-ים- גילי וחברתו ביאטריס, ילידת שוויץ.
“ציפינו לפגוש את ‘הנוער’ על הרציף”, כותב אייל. “הם לא היו. חיכינו וחיכינו וחיכינו. לאחר מספר ימים נודע לנו שהם בדרך אלינו ובאותו יום גם קיבלנו סוף סוף את הדואר מאמריקן אקספרס”. כל מכתב מהווה סיבה לחגוג. מקריאים איש לרעהו קטעים נבחרים, משווים אינפורמציה, מתווכחים.
לילה אחד, לאחר כמה ימי דאגה,  “נוחת” הזוג האבוד ביאכטה.  “התישבנו לספר ולצחוק”, מספר אייל לחברתו. “…פתחנו בקבוק וויסקי טוב שהיה שמור עמנו למטרה זו, ואילו גילי פתח בקבוק יין מצוין שהם הביאו. ישבנו כך עד הבוקר, שיכורים למחצה, וסיפרנו סיפורים וחוויות. היה עליז ושמח בצורה בלתי רגילה. מאז אנחנו עליזים ושמחים והחגיגה נמשכת”.
המכונית הקטנה של גילי וביאטריס מלווה אותם לאורך הריביירה האיטלקית והצרפתית. הם מגיעים לסן- רמו ומשם נוסעים ומפליגים למונטה-קרלו. הקיבוצניקים מנסים מזלם בהימורים. “לקאזינו לא מרשים להיכנס בג’ינס. נשארנו בחוץ. הכל מלא במכוניות פאר ובבתי מלון ענקיים. כללית, לא נראה לי, שפה מקומנו…”.
אי שם בין מונאקו לקאן כותב אייל על רחצה בברכת שחייה וטיולים נהדרים בעיר והנאות מסוג אחר. ” למרות שרוב האישים שם הם לא מהסוג שלנו. ככה זה לכל אורך הריביירה. היום אנחנו מפליגים לקאן (עיר הסרטים). כרגע אנחנו עוברים ליד שדה התעופה של ניצה וזה לא רגיל. שדה התעופה נמצא ממש על החוף וזה נהדר. על הסירה נמצאים איתי גילי וביאטריס. אהוד ועמוס נוסעים היום באוטו…
אחרי חודשיים הסירה היא ביתם. עמוס כותב, שהתרגלו ושוב אינו מרגיש צפיפות ומחנק ב-11 מטר אורך ו-2.6 מטר רוחב. “מסתדרים יפה ואם לפעמים יש מצב רוח אז שומרים את העינין קצת בפנים וזהו זה. על כל פנים, רוב הזמן העליזות שולטת.
יוצא לעמוד במשמרת 8 שעות ביממה. כל שעתיים מתחלפים. לי יוצא 9-11, 3-5. שאר השעות חופשיות ותמיד יש מה לעשות. עובדים בתיקוני מפרשים ובשיפורים ביאכטה. התרגלנו לאכול משהו קל בבוקר, וארוחה רצינית בסגנון מרק, אורז, סלט וביצה בערב. בדקתי את המשקל- עדיין 67 קילו”.
אחרי שבוע של נסיעה לאורך הריביירה האיטלקית והצרפתית, עוגנת היאכטה במארסיי. באמצע אוגוסט כותב עמוס לידידו: “אני בראש לא- נורמלי שמח וטוב לבב… היו לנו כמה וכמה מכות- רוח חזקות שאחת מהן תפסה אותנו עם ‘ספינקר’ וראיתי את היאכטה שמפסיקה לעמוד במבחן… אבל ‘הנערה’ עמדה יפה והמשיכה להציף אותנו בהצלחה”.
יום ו’ 23.1.76-כא’ בשבט תשל”ו

חושבים על חסכון

מאת נורית ברצקי
אורי דנא ממעגן מיכאל הוא טיפוס “עייף”., וזו אולי הסיבה שלמרות 25 שנותיו מכנים אותו “הזקן”. חברים אומרים, שהוא “בעל חיים שקט מאוד, משהו פנטסטי, נוח וטוב לב והעיקר- ימאי אלף אקסטרא”.
היו לו כמה בעיות והיסוסים בטרם  החליט להצטרף למסע ההרפתקאות הנועז ביכטה. לבסוף לא עמד בפיתוי וטס למארסיי- שם עגנה היאכטה בעוד עמוס, אייל ואהוד “קורעים את יבשת אירופה.
החבריא קורצו מאותו חומר, מעיד חבר. אין מחיצות ביניהם. אבל אין עוררין שאהוד דרור הוא בעל הסמכות ורב החובל עקב נסיונו הימי הרב, והוא גם מנהל את המשא ומתן עם השלטונות.
הוא טיפוס מעולה. חבר טוב. וזה חשוב כשנמצאים עם אדם 24 שעות רצוף בלי רווח. “אייל טייב הוא טיפוס שמח מאוד, בחור בעל דם חם, לא בוחל במשקה טוב ורקדן מעולה. עמוס קסל גם הוא מחבב את הטיפה המרה בהזדמנויות חגיגיות ופחות חגיגיות. “אצלנו אין קונצים- כשאינו מחייך- סימן שהוא ישן”.
בעוד אורי ממתין להם על היכטה, עמדו השלושה על הכביש.
“נעמדנו על הכביש באותה עמידה אמיצה של חייל שהתגייס, ולאט לאט עברנו לישיבה, כשהיד לפעמים מתרוממת, ובראש נוטה כלפי מטה. כעבור שבע שעות עצר לנו טרמפ ראשון ולקח אותנו עשרה ק”מ”, כותב עמוס. “כשאתה הולך לתפוס טרמפ- מצא לך מקום מוצל, רצוי שיהיה ברז מים קרוב, שב על התרמיל ותמתין… לקראת החושך רצוי למצוא מדשאה קטנה…קונים לחם ועושים סנדויץ’…”
לבסוף הגיעו לשוויץ ברכבת והתלהבו מגווני הירוק ומשפע המים. “היער יכול לקשור את הבן אדם למקום כמו שהים עושה זאת”, מעיד עמוס.
הם חוזרים למרסיי וממתינים לרוחות הצפון- מערביות שתשככנה. מצבם הכספי אינו מזהיר. הם משתדלים לחסוך. ” לא אוכלים במסעדות, לא קונים גלידה ברחוב ומשתדלים לחשב היטב בקניות”, כותב אייל ב- 25.8.75. ” דנא הביא עימו סכום כסף יפה אך מצד שני נעשינו ארבעה. ארבעה זה קצת יותר צפוף… בינתיים אנחנו מסתדרים. עליזים וצוחקים. טוב שדנא הצטרף”.

לעמוס היה ברור שדנא, שאותו הם מכירים מילדות, יתאים להמשך המסע, אפילו פירוש הדבר עוד אדם ב-11 וחצי מטר אורך ו-2.6 מטר רוחב של מרחב- מחיה. “כשאתה מתרגל יש לך המון מקום. כמו שאמרו חכמינו- עם קצת הבנה ורצון הכל הולך…”.
ימים מספר הם מתעכבים במרסיי בגלל סערת “מיסטראל” המשתוללת במפרץ ליון, שהוא אזור סערות ידוע. כשנדמה להם שהרוח נחלשה במקצת הם יוצאים לים ועוברים את המפרץ ברוח גבית עזה.
“הפלגנו רק עם מצומצם וחלוץ סערה קטן. חצינו את גולף דה- ליון במהירות ממוצעת של 15 קשר ושוב נוכחתי שיכטה, עם מפרשים מתאימים יכולה לשוט ללא בעיות במזג אויר סוער”. כותב עמוס. “היו כאן כמה גלים שנשברו עלי, אבל זה לא רציני. הגלים נשטפים חזרה לים וממשיכים לנוע עם הרוח. בים כזה סוגרים את הדלתות, ובסירה אטומה רק זה שמחזיק את ההגה (שכמובן לבוש בחליפת גומי) נרטב קצת”.
את המרחק בין מרסיי לחוף הספרדי (110 מיל), עשו ב-21 שעות. לאורי היו אלה שעות קשות. “הוצאתי את נשמתי ללא הפסק, מעולם לא הקאתי בים, אז דמייני לעצמך למה הגענו”.
ימים מספר אחר כך הוא מתאר לחברתו  את ספרד כ”ארץ יפה עם אנשים מחורבנים”. גם אייל ועמוס מתלוננים על הספרדים. “בכל נמל שאנו נכנסים הם מבלבלים לנו את המוח. יקר מאוד לשהות בנמלים ואנחנו משתדלים לעמוד ברציף הדייגים מכיוון ששם לא משלמים. בכלל, פה מסתובבים שוטרים וחיילים כאילו שיש כוננות למלחמת אזרחים או משהו”.
עמוס מתאר את השוטרים המופיעים בצמדים על הרציף. “אחד קורא והשני כותב, מתחילים בהטרדות ושאלות, כמה פעמים נכנסו לסירה לחיפושים לא מובנים, אבל תמיד נעצרו בשלב שמעבר לשולחן, היות ולדרוך על המזרון לא רצו, להזדחל בכפיפת הגוף לאחור בין המטה או שולחן זה מבצע אקרובטי קשה לשוטר לבוש מדים (כולל כובע ענק) ביום קיץ חם. בשלב זה היו נפלטים החוצה ומבקשים סליחה והתמונה הייתה חוזרת אחרי חילוף משמרות”.
דנא מנסה לכתוב יומן, אבל עד מהרה מסתבר שבזמן ההפלגה אי אפשר לכתוב, ובכלל, החיים ביכטה קשים מכפי שציפה. “לפעמים נדמה לי שרצונו של כל אחד מהנוער פה, הוא להיות בבית.  אולם אין זו סיבה לחזור הביתה והמסע כמובן ימשך. מבחינה חברתית המצב מצוין ובעצם זה קצת הפתיע אותי לטובה. כי באמת מסתדרים נהדר למרות שצפוף פה מאוד ולפעמים נגמר על מה לדבר”.
הם מתכננים את חציית האוקיינוס מבחינת ציוד ושיפוצים, מנסים לצמצם בהוצאות ולהתגבר על הדיכאון שבא בעקבות הגשם. “אנו לא בנויים לגשם מבחינה נפשית, ולחורף בכלל”, כותב אורי.
הקשר עם הארץ חשוב להם יותר מכל וכשמתברר לעמוס כי מכתבים שנשלחו אליו לא הגיעו, הוא מבקש לשלוח אותם שנית: “כל אינפורמציה חשובה ומעניינת הופכת לדיון פומבי על שולחן האוכל הקטן והיעיל שלנו… אם חוזר מכתב- שלחו אותו חזרה ואל תוותרו לאמצעי התקשורת הבינלאומיים… אני מקווה שהגשם יפסק ונקבל חזרה את השמש שהבטיחו לנו בחוף המערבי של ספרד… החודש הוכרז כחודש חיסכון!!! הלך לנו יותר מידי כסף (כ-500 דולר לחודש) ואנו מנסים לצמצם ולהגיע להוצאה של 300 דולר לחודש. את הקניות עושים בשוק והבישולים- על היכטה.
לילה, אהוד ירד למים בניסיון לדוג דגים. אייל כותב לחברתו. “קשה לכתוב פה, על היכטה. אין פה פרטיות וכל הזמן אנשים מפריעים… אי אפשר לשבת, עכשיו במיוחד כשאנחנו ארבעה… אהוד חזר מניסיונות הדיג. העלה חרס. בזמן האחרון מדברים הרבה על ‘מזון טבעי’ זאת אומרת בעיקר לדוג ולחסוך בהוצאות. דנא מציע גם שנסתער על גני ירק ולולים… בינתיים אנחנו מפליגים ועוצרים לשאול מחירים (להרמת הסירה לצורך תיקונים) בכל נמל. אנחנו מעוניינים להרימה בקרוב, מפני שהיא קצת דולפת… על הבוקר היה לנו קטע עם המשטרה… הספרדים לא אוהבים, כנראה, את הסוג שלנו (אנחנו נראים די “זרוקים” סך הכל) וכבר סילקו אותנו מכמה נמלים, ובעצם אנחנו לא יודעים מדוע. ארץ מחורבנת…”.
ראש השנה הוא גם יום הולדתו של אייל. הם מתחילים את החגיגות בבוקר כאשר “ענני עשן, יין ושירה עולים מהיכטה”, כך מתאר עמוס את החינגה, “ולבסוף גמרנו בארוחת דגים ותאנים שאספנו בלילה…”.
10.9.75 ” הגענו לוולנסיה לפני מספר ימים, הלכנו כמובן לדואר והוצפנו במכתבים. ממש עשה לי חום בלב”, כותב אייל לחברתו. “אצלנו הסתיו כבר בעיצומו היום במקרה יש שמש חמימה ונעימה והיא נוצלה לרחצה בברכת השחייה הצמודה למועדון המקומי. בימים גשומים אנחנו מסתגרים ביכטה ומקשקשים ומעלים זיכרונות מן העבר. בין היתר חושבים, כל אחד לעצמו, על מה שאפשר לעשות ביום גשום שכזה… זה כמובן מגביר את הגעגועים ומקשה עלי קצת את החיים…”
יום ו’ 30.1.76-כח’ בשבט תשל”ו

“הנערה מוכנה לאטלנטיק”

מאת נורית ברצקי
בסוף השבוע הראשון של ספטמבר הגיעו ארבעה קיבוצניקים צעירים לוולנסיה שבספרד, תוך כדי חיפושים אחר מעגן בו יוכלו “להרים” סירה, שהם מכנים יכטה, לצורך תיקונים. החורף מתקרב, הנזילות בסירה מתרבות ועדיין החלום לפניהם: לחצות בקליפת האגוז הזאת את האוקיינוס האטלנטי.
“פתאום גילינו שראש השנה כעת. זה כמובן לאחר אין סוף חישובים וירידה מיוחדת לחוף על מנת לשאול איזה יום היום… אני נהנה בעיקר מהים, להביט בו, לראות אותו משתנה, מחליף גוונים בהתאם לשמש ולרוח, לראות זריחה ושקיעה. גם כשהוא כועס וצריך להלחם בו הוא יפה בעיני”, כותב אורי דנא לחברתו שבמעגן מיכאל. “בלילות אנחנו עוסקים בדייג וביום מפליגים קרוב לחוף. כשמזהים בוסתנים- יורדים וממלאים את הסירות בפירות העונה”.
אהוד דרור, הקפיטן הצעיר, מבצע חישובים מדוקדקים אלו ויטמינים בדיוק נחוצים לחברה וכמה ועל- פי  החישובים מרכיבים תפריט, כשאת החסר לשובע ממלא ידידנו משכבר הימים- הלחם”…
הסירה מיטלטלת מנמל לנמל (נוסעיה מכנים אותה “נחום תקום”) בלי למצוא מקום זול וטוב להתקנת הסירה. את מרבית הדרך הם עושים ‘בזיגזגים ימיים’. “הסירה מאוד לא נוחה לקדמיות מכיוון שהיא מקבלת הטיות רציניות, שהופכות את כל הנעשה כאן ל ‘על העוקם’.”
את מרבית היום הם מבלים בישיבה, עם חכות במים. “אנו תופסים דגים בג’ורג’רות- זוהי חכה עם תבליט מתכת שמנצנצת במים מקרני השמש, והדגים הטורפים באים לאכול ונתפסים. כשלא מצליחים לדוג ביום, יורדים בלילה עם רובה… אנחנו ממש צמודים לחוף שכולו פיורדים, שקירותיהם הגבוהים יורדים ישר, עמוד, עמוד למים. מדי פעם חולפים על פני מפרצונים המשווים לחוף יופי מיוחד. פה ושם יושבת לה ווילה על הר או אי קטן…”
באמצע ספטמבר, כחמישה חודשים אחרי שעזבו את ישראל עם סכום כסף ניכר שהצליחו לאסוף בעבודות שונות, הם מבצעים “ספירת מלאי” ומתברר שהמצב בכי רע. “התנהל וויכוח רציני האם לחסוך בדואר או לא. כמובן שלא סוכם דבר בעניין זה, למרות שדואר זו אחת ההוצאות הגדולות שלנו מחוץ לכלכלה”…, מדווח אורי. יומיים אחר כך הם שוב בים וממילא אינם יכולים להשתמש בכסף . שטיל. אין טיפת רוח ולא שמץ של גל. הסירה עומדת על המקום זה שמונה שעות. מדי פעם החבר’ה קופצים למים, להתרענן. המים קרים מאוד, “אולי מפני שאנו קרובים לאוקיאנוס והא משפיע על הטמפרטורה”… משער אורי.
“היום ערב סוכות. קסל (עמוס) קיבל על עצמו את ארגון החג. אני אחראי על רשימת השירים. כנראה שנרד לחוף לפנות ערב, נארגן קצת פירות לבית (הסירה), אולי נבנה הפעם סוכונת, כמו יהודים טובים… ביום כיפור החלטנו שצריך לעשות ארוחה מפסקת, אמנם בלי צום, אך לצורך תחושת החג רצינו לסיים אותו בארוחה, אלא שקרתה טעות בחישוביו של אייל וכשכל ההכנות היו בעיצומן התברר, שיום כיפור היה אתמול”. לבסוף הם חוגגים את החג בנמל דייגים קטן, אוכלים, שותים יין, וחוזרים לים. אבל הים עומד. החבר’ה מתפללים לרוח. לבסוף מתחילה רוח חלשה שלא מצליחה למתוח את המפרשים ומקדמת אותם בקצב הליכה לעבר גיברלטר.
יום אחד מחליטים עמוס קסל ואייל טייב ללמוד לנגן על חליל. “אין פה חליל אז הם החליטו לבנות אותו. ובכן החליטו לאסוף כמה קנים והתחילו במלאכה. כעט ישנם כבר כמה דגמים של קנים שבעזרת דמיון פורה אפשר לראות בהם חליליות. הרעש חוגג את ניצחונו על הסירה. הם לא מפסיקים להשמיע קולות שונים ומשונים בטענה כמובן שזה שירים ונעימות לכל דבר. ברגע זה ממש הם באמצע סימפוניה מטריפה את הדעת. הם טוענים כי את היצירות הנפלאות האלה הם מחברים תוך כדי הנגינה וזו גדולתו של האמן! בשביל למנוע הוצאות מיותרות על הפסיכיאטר (עבור אהוד ועבורי) הוחלט שהם מקבלים שעתיים ביום לטובת המוסיקה והחליל”
בסוף ספטמבר הם מגיעים לגיברלטר, ואהוד דרור, שזמן רב לא כתב הביתה, מודיע להוריו: “אנחנו בגיברלטר!”, “הצפוניות שתפסו אותנו והורידו אותנו במהירות 8/7 קשר לא אפשרו לנו לעצור… היום הרמנו את הסירה. כל הכנת ההרמה וייצובה נעשה על ידינו, בכל אופן עכשיו היא עומדת יפה למרות הלבטים והחששות הרבים שהיו קודם. עיקר השיפוץ הוא סתימת החריצים (בין הלוחות) הגדולים ליד הקיל. אנו מתכננים לשים שם היפוקסי מעורב בנסורת”. העיר גיברלטר קטנה, ולמרות שהיא בספרד- היא אנגלית לגמרי ומצב רוחם של הבחורים, ששבעו את ספרד, משתנה. “הרבה יותר חיוכים ובכלל קצת כבוד לאורחים מצד השלטונות… חלק נכבד מהאנשים שרואים כאן הם יאכטונרים למיניהם, פה ושם הרבה קבוצות מהסוג שלנו שנודדות על הים מכל קצות תבל”. הם מזמינים מאנגליה ציוד ומכשור (שכולל רדיו וסירת הצלה)בכסף שנשלח להם כמתנה, מגדלים זקן ומצפים לדואר מהבית.
יום רביעי אחד, מאוחר מאוד בלילה כולם כבר ישנים, ואייל כותב לחברתו לאורו של הנר: “אם, חס וחלילה, העסק מתפרק וחוזרים הביתה מחר, לא נראה לי שאני אהיה שליו בבית. אולי הייתי רוצה דווקא ‘להיזרק’ בכל מיני מקומות לתקופות קצרות, להכיר, לראות, לנשום אויר ואוירה שונים… את רוצה שאני אספר לך על השגרה… היחסים בינינו כבר עברו את השלב של הצעקות והוויכוחים הנוראיים וחיכוכים. מכירים טוב מאוד אחד את השני. ישנם חילוקי דעות, חיים עם זה. דנא (אורי, שהצטרף לסירה רק במרסיי) התפלא שלא שוחטים פה איש את רעהו. הוא לא תפס בהתחלה את הוויכוחים המאראתוניים לאורך ימים ושבועות. הוא הגיע והכניס דם חדש ודרבן אתנו שוב לנושא הדייג…
“חיי השגרה? שגרתיים. אוכלים שתי ארוחות ביום. בוקר כאשר קמים וערב בחושך. כל פעם מישהו אחר מכין את ארוחת הערב. אין תור ולא רשימות אותו בחור גם מגיש וגם מטפל בנוער הטורף”. השולחן קטן וכשהמרק עומד על השולחן אין מקום ללחם. בעוד החברה לוגמים מרק מכין התורן חביתה ומבשל קפה. לבסוף הוא גם שוטף את הכלים בים או בכיור. בערב הם יוצאים העירה מטיילים, ונכנסים לבאר ללגום כוס בירה. אחד הרווקים שבחבורה “צמוד” לספרדיה, השני מתיידד במיוחד עם המוזגות בבארים הקטנים.
לאורי נראית גיברלטר כקיבוץ עירוני. הכל מכירים זה את זה. “המון אנשים מברכים אותי לשלום. בשבילם אדם שהם רואים יותר מפעם אחת הוא חבר. ישנם כאן הרבה יהודים שבשבילם אנו קרובים לאלוהים. אייל ואני החלטנו בשמחת תורה לבלות עם היהודים. הלכנו לבית הכנסת ומאז לא נותנים לנו מנוחה. אותו ערב חגגנו יפה. לגבי הייתה זו הפעם הראשונה שאני רואה את פולחן ההקפות והיה בהחלט נעים להיות ערב שלם במחיצת יהודים טובים… החלה מריבה מי יזכה לארח אותנו לארוחת ערב. הגענו לאחד הבתים ונפלנו על ארוחה שמנה שמזה זמן רב לא ידענו”.
כשבוע הם עוסקים בשיפוץ סירתם, מחזקים את הלוחות בתחתית הסירה, שמים מרק וצובעים באנטי- פאולינג כחול (צבע נגד עשבים וצדפים): “הנערה נראית חדשה ומוכנה לאטלנטיק”, כותב עמוס (6.10.75). אבל החברה מחליטים לשפר את מצבם הכספי ויוצאים לעבוד במספנות של הצי הבריטי. האוויר מלא בפיח שחור. הכל נעשה בחושך… 10 שעות עם שתי הפסקות קצרות באמצע, אנו וכ-30 ערבים ממארוקו… וגומרים ת’יום, מסריחים ועייפים… עדיין אין אנו יכולים לעזוב את גיברלטר כיוון שרפסודת ההצלה שהזמנו צריכה להגיע דרך הים וזה לוקח זמן, מה גם שטוענים כי באנגליה יש שביתת דואר”, כותב אורי.
כותב עמוס (17.10.75): “האמת שאנו לא סובלים פה בנמל היאכטות. כולם כבר מכירים את הרביעייה מישראל. בבארים ובדיסקוטק שותים חינם. בינתיים הסתבר לערבים מאיפה אנחנו. בהתחלה לא האמינו אבל עכשיו הם מעריצים שלנו. אנחנו מתייחסים אליהם כאל בני- אדם משוחחים, עוזרים, אומרים שלום ברחוב. וזה יחס שלא רגילים אליו בגיברלטר. המקומיים שומרים מהם מרחק…
גיברלטר מהווה נקודת יציאה והתארגנות לקראת הפלגות ארוכות. כאן פוגשים את היאכטונרים האמיתיים, מהם זוגות צעירים, עם ילדים. שומעים עצות מזאבי ים ותיקים ומחכים, בקוצר רוח, לים ולרוח, שיסבירו פנים ויתנו ליכטה הקטנה לצאת לאוקיאנוס.

יום ו’ 6.2.76- ה’ באדר א’ תשל”ו

טעם האטלנטיק

מאת נורית ברצקי
“נדמה לי שאנחנו הישראלים הראשונים- החוצים את האטלנטיק בסירת מפרש. מותר להשוויץ!” כותב עמוס קסל, אחד מארבעת הקיבוצניקים הצעירים שעזבו, בסוף אוקטובר, את אזור הים התיכון וחצו את האוקיינוס האטלנטי בסירת עץ שנבנתה לפני 25 שנה כסירת מרוץ.
הם עוזבים את גיברלטר (כשבכיסם אלף דולר, שהרוויחו בעבודה קשה) בהרגשה חגיגית. “סוף סוף רגעים גדולים. עזבנו את גיברלטר אחרי חישובים מדוקדקים בנושא גאות ושפל, זרמים ורוחות. הוחלט לצאת לים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, עם שיא הגאות”, כותב אורי. היציאה מן הים התיכון קשה, הזרמים החזקים מכבידים. “שלוש שעות עוברות ואנו יוצאים ממפרץ גיברלטר. מה שקיבל את פנינו היה בהחלט לא צפוי: ים גבוה מאוד, גלים חזקים. ככל שמתקרבים למטרה (האטלנטי), הולך ורע מזג האוויר. נראה שהים החליט בכל כוחו להשאירנו בים התיכון”. גלי ענק שוטפים את הסירה והיא נראית כצוללת. החבר’ה נסגרים בפנים.
באחת-עשרה בלילה עולה אורי דנא למשמרת ורואה ים לבן לגמרי, מקצף. הרוח הולכת ומתחזקת. “מאחורי- הים התיכון, לפני- האוקיינוס האטלנטי, מצד ימין- ספרד. משמאל- מארוקו. קשה מאוד לעמוד בחוץ. שפריצים מעיפים אותי לכל הכיוונים. קר מאוד. ברקים ורעמים נון סטופ. החבר’ה קצת חוששים ממזג האוויר ומעבירים אליי חבל, כדי להיקשר לסירה. אך אני מרגיש נהדר בסערה הזאת…”, כותב אורי לחברתו. החופים הולכים ומתרחקים, הים הולך וסוער. מנסים להרים מפרש מאסף, על מנת לייצב מעט את הסירה ואז נקרע חבל ההרמה (מעלן) והמפרש נשאר למטה. כעבור שעה קלה נקרע גם מעלן החלוץ ובמקומו מרימים חלוץ קטן, שמגיע עד שליש גובה התורן. “הוא מריץ לבד את כל תשעת הטונות של הסירה. קצת קשה להאמין, אך הוא מריץ אותה מהר מאוד, בעזרתם האדיבה של הגלים המתנפצים על הירכתיים, שוטפים את הסירה וזורקים אותה. קשה מאוד להחזיק את ההגה. גלים שמתנפצים על צד הסירה ממלאים את ה’בית’ במים ומשכיבים את הסירה על הצד בתנוחה לא סימפטית”.
לילם הראשון של הארבעה על האטלנטי הוא לילה קר, רטוב, ללא שינה. “המסע נמשך במהירות, ובטיטולים עזים. אי- אפשר היה לישון, למרות שהיינו עייפים.כל הזמן דלפו מים מהסיפונים ומסביב.כל אחד שיצא החוצה היה קושר את עצמו בחבל. היה די מפחיד”, מתאר אייל לחברתו. “לטובת הסירה יאמר, שהיא התנהגה יפה מאוד, והרימה ירכתיים בזמן, כדי שהגלים יעברו מתחתינו.ההגה עבד יפה ושמר את הירכתיים לגלים גם במכות רוח, שהיו חזקות באמת”.

בבוקר נחלשה מעט הרוח. החברה מחליטים להרים ראשי סערה (זהו מפרש משונה קצת. הוא קטן מאוד, מבנהו משולש).אבל הניסיון נכשל: קודקוד המפרש נקרע והמעלן ברח עד קצה התורן. “הסירה נשארה עם מפרש אחד, חלוץ קטן ומצ’וקמק, וללא שום אפשרות להרמת דבר מה אחר, היות שלא נשאר שום חבל הרמה. כך מפליגים יממה שלמה”.
משימה בראש התורן

למחרת בבוקר קם אורי למשמרתו ונדהם למראה עיניו- ים כחול, גלים גבוהים אך שקטים (“סוול”), רוח קלה, הכל שקט ונינוח. מחליטים שהספינה לא תוכל להפליג עד האיים הכנריים ללא מפרשים. על אורי מוטלת המשימה לטפס עד ראש התורן ולסדר את כל הכבלים והחבלים. “פעמים רבות יצאנו לבצע עבודות בראש התורן, אך בדרך כלל היו מעלים אותנו עם נדנדה בעזרת המעלן הראשי, שכרגע יש לו רק קצה אחד למטה. מה עוד שאנו בלב ים, גלים גבוהים ונדנוד קטן של הסירה מזיז את קצה התורן ימינה ושמאלה. גובה התורן 13 מטרים והוא עבה מאוד, דבר המקשה על הטיפוס, בקיצור עסק לא סימפטי. העמדנו את הסירה בזווית כזאת, שהיא תתנדנד כמה שפחות, זרקנו עוגן צף למים, קיבלתי את ברכת הצוות ושעטתי לעבר ראש התורן”. אורי יורד למטה קצת צרוד וחבול, אבל המשימה בוצעה. החבלים סודרו והסירה חזרה לתנוחה סימפטית יותר.

“הסירה החלה לרוץ כמו שאנחנו אוהבים והיום היה יום נפלא. שמש כל הזמן, אין שפריצים, הכל מתאוורר מהרטיבות (המזרון, הסדין, שק השינה וכו’)”, כותב אייל לחברתו. אחרי ארוחה רצינית ראשונה שהם אוכלים, בעקבות יומיים כמעט ללא מזון.

“הייתה לנו טבילת אש רצינית לאחר חודש על היבשה, אמרו לנו שהאטלנטיק הוא המקום הכי רומנטי בעולם. אתמול בלילה לא הבנתי מה כל כך רומנטי. אבל עכשיו אני מתחיל לתפוש. ראינו כריש ופעם,בלילה, שחו לידי דולפינים בעת המשמרת. לא היה ירח, כך שלא ראיתי אותם בבירור, אך שמעתי את נשיפותיהם ולעיתים ראיתי א הזוהר שהשאירו אחריהם בצלילתם בתוך הפלנקטון. כשחושך מוחלט והספינה מפליגה, זה ממש משגע. מהחרטום נזרקים גלים קטנים וזוהרים כגחליליות קטנות. מהירכתיים יוצא שובל נהדר של זוהר… חושב עלייך הרבה מאוד ורוצה לראות אותך. משעשעת אותי המחשבה, שאת מפחדת עליי כל כך, בשעה שאני נהנה כל כך מהאוקיינוס. זה באמת משהו רומנטי מאוד. אני בטוח שאיני מצליח לתאר לפנייך את חוויותיי האמיתיות פה באטלנטי. זה קשה. החוויות הן הרבה יותר ממה שאפשר להעלות על הנייר. נסי ‘לנפח’ את הדברים ולהפעיל קצת דמיון… מספיק להיום. אלך להכין ארוחת בוקר לנוער, שעדיין ישן”.

רוח  קלה מנשבת. הסירה מפליגה בקדמית חדה ומתקדמת לאיטה. מידי פעם קופצים השייטים לטבילה בים, למרות סכנת כרישים ושאר טורפים. “שלווה, ממש שלווה בלב ים”, כותב אורי. “הרדיו החדש שלנו מנגן ללא הפסק, דבר המוסיף נוף לחיים כאן. לפי חישוביו של אהוד גמאנו כ-200 מייל. אנו נמצאים מול קזבלאנקה שבמארוקו, במרחק של כ-100 מייל מן החוף”.
על לחם ודג חרב

אהוד דרור, רב החובל הבלתי רשמי של הסירה, ממעט לכתוב, אבל מצטיין בניווט. בעת מצוקה הוא שקט ורגוע ונותן לצוות הרגשת ביטחון. “יש קושי בניווט בכלי הזה, בעיקר בהפלגות ארוכות כאלה, כשהזרמים משפיעים מאוד”, מסביר ימאי. “במרחקים כאלה אתה חייב לקחת בחשבון שכדור הארץ הוא עגול”.

ב-29.10.75, ארבעה ימים אחרי שעזבו את גיברלטר, הם “תקועים” אי שם באודיינוס האטלנטי…  “כשיושבים בחוץ ומביטים הרבה זמן בים, כמו שאני עושה פעמים רבות, נראה פתאום, כי הים הוא יבשה והסירה היא מעין ג’יפ או כלי רכב אחר, שעולה ויורד בהרים האלה, שהם הגלים הגדולים, השקטים והאחידים כל כך… אין רוח ואין התקדמות. השמים  אביכים מאוד. רואים את השמש, אך לא מרגישים את קרניה. וזה נותן לים צבע קרם בהיר, כצבע האובך…

“אתמול נגמר לנו הלחם והתחלנו בניסיונות אפייה. קיבלנו רצפט לעשיית לחם ממשפחה אמריקנית יהודית, שפגשנו בגיברלטר בדרכה, עם יאכטה, לישראל. ניסיון ראשון, בכיכובו של אהוד, נחל כשלון מוחץ… עם סיום המלאכה היה ברור לכולם, שהתוצאה בלתי אכילה. לא כל כך ברור היכן הייתה התקלה, אך המוצר הסופי היה ללא ספק פגום. הבוקר החליט אייל על שיפורים וברגע זה ממש הוא עומד לסיים את המלאכה, כשהוא ממלמל ורוטן, שלעשות לחם זה לא דבר פשוט. זה כמובן תירוץ לתוצאה, שתוכרז כגמורה עוד מעט…”. התוצאה היא משהו מוזר, דומה לפיתה בצורתו, אך שונה לגמרי בטעמו. מין גוש בצק כבד בטעם שמרים.

הסירה נוטה וזה מקשה על הכתיבה. עם ערב מתחילה רוח גבית חזקה והסירה מתחילה לרוץ. ממש תענוג. “כל הלילה קרענו את הים, כמו שאני אוהב”, כותב אורי. “אבל בצהריים נגמרה לנו הרוח לחלוטין. שתיים-עשרה שעות רצופות עמדה הסירה ולא זזנו מטר אחד. לעומת זאת הצלחנו לקלוט את קול ישראל ברדיו וזה היה נפלא”.

ושוב בוקר והסירה מתחילה לנוע. לפתע מופיעה להקת דולפינים, שכמו משחקת עם הסירה. “עד הצהריים ליוו אותנו הדולפינים והלהיבו אותנו בהצגה שלהם, התרוממו מעל המים וביצעו מעין סקי על הזנב… במשמרת הצהריים שלי גיליתי מצוף… הרמנו אותו ןהסתבר, שלא לחינם היה שם- קשורה אליו רשת ענקית של חכות גדולות וכל קרס כגודל האגרוף. המשכנו להרים, והנה עולה לנו דג חרב ענק לחכה. קצת קשה להרים, מתגברים והדג על הסיפון”, כותב אורי. עמוס מתאר את דג החרב, שמשקלו כ-150 ק”ג, בפרטי פרטים. “גררנו אותו לירכתיים. השומן במחבת התחיל להתחמם ועד מהרה היינו זוללים פלטות של סטייק דגים משובח. אכלנו עד שהתפוצצנו. רוב הבשר הוחזר לים ואת הזנב והחרב השארנו לקישוט הסלון”.

“חצי שעה אחרי זריחה. זה עתה סיימתי את משמרתי והערתי את ידידי דנא. נשארתי ער כדי ליהנות קצת מצפרירי הבוקר ולהעביר לך מעט מיזער מחוויותי הבוקריות”, כותב אייל לחברתו במעגן מיכאל. הים רוגע. יותר מידי. “תארי לעצמך, סירה קטנה בלב ים, בשום נקודה מסויימת, סתם פסיק קטן על הכדור, עומדת לה ולא זזה. השמש זורחת ומחממת. כל הפתחים האפשריים נפתחו והסירה אווררה”.

הם לא מספיקים ליהנות הרבה מהשלווה. ללא אזהרה מוקדמת תוקפת אותם רוח אימים מאחור. הם מורידים מערך ומתחילים לטוס. “שני חלוצים בלבד, סגנון הפרפר עם שתי שלוחות והסירה דוהרת כמו מטורפת”, כותב אורי. “חולפות להן כמה שעות והצרות חוזרות ומופיעות. נקרעים כבלים, נשברים שקלים, שמחה וששון… סירה זו יוצאת בפעם הראשונה מן הים התיכון והיא לא רגילה לסערות מסוג זה. תשעה ימי ים עומדים להסתיים. תשעה ימים גדולים, שכל רגע ורגע מהם היה חוויה. ים זה דבר גדול. וכשמפליגים בים עם סירה כשלנו- חוויה גדולה שבעתיים. להתקדם עם רוח בלבד, ולחיות בתוך הטבע הימי, שהוא משתנה כל יום ויום. הים של היום נראה אחרת מן הים של אתמול. פה ראיתי לראשונה, סערה אמיתית, סערה שצריך להלחם בה. הסערות הגדולות שראיתי אצלנו בחורף אפילו אינן דומות. מימי לא זכיתי לרוץ עם מפרשית במהירויות כאלה, כמו פה. הלילה למשל גמרנו 150 מייל, שזה כמו מישראל עד קפריסין וקצת יותר”.

עמוס מודה שהסערות מפחידות, אבל יפות. “הים כולו לבן והגלים רודפים זה את זה ומתחרים מי יהיה יותר גדול. בכל גל אתה מהמר, אם הסירה תיקח אותו או עם אתה, שעל  המשמרת, תקבל אותו בגב. בדרך כלל הסירה ניצחה והייתה מרימה את הירכתיים באצילות וגולשת במהירות במורד. הסערה נתנה לנו הרבה אמון בסערה, קצת בטחון עצמי, ולימדה אותנו שישנם עוד הרבה דברים לארגן. מדי פעם אנחנו תקועים באמצע הים, רק מים מסביב, ואנו עומדים לנו עם מפרשים מתנפנפים כאבר ללא שימוש. אב ביממה האחרונה הריחה היכטה את הנמל ושעטה כמו סוסה אל האורווה”.

ב-1.11.75 מתקרבת היכטה הקטנה לנמל לאס- פאלמס ואייל מסיים מכתב לחברתו:” עוד כמה דקות אנחנו מגיעים. במשמרת הצהריים הימרתי, שאני אגלה את היבשה לאחר סוף משמרתי. נכשלתי. דנא גילה אותה, כשעה לאחר שהחליפני. מאוד נרגשים. אנחנו עומדים להיכנס ללאס-פאלמס… ואסיים בדרישתו של החבר קסל: “לאס- פאלמס, לו היית חיפה”.
יום ו’ 13.2.76-י”ב באדר א’  תשל”ו

“מפליגים מלאס- פאלמאס בנתיב הקשה”

מאת נורית ברצקי
שמונה ימים אחרי שיצאו מגיברלטאר הגיעו ארבעת הישראלים ביכטה הקטנה שלהם ללאס- פאלמאס שבאיים הקאנאריים. העיר אינה מוצאת חן בעיניהם: יקרה מידי, ומלוכלכת.  הם מקיפים את העיר ומחליטים להישאר בפורטו-ריקו, מעגן סירות קטן בעיר קטנה. “האיים הקאנאריים – זה לא כמו בסיפורים אין קוקוסים ואין בננות. האבוקדו יקר מאוד, והילידות לא מסתובבות בשמלות- קש חשופות”.
“הכרזנו על יום מנוחה היום, כותב אורי דנא לחברתו ב-4.10.75- יום בטלה וסידורים אישיים. על הבוקר ביצעתי כביסה. נתברכנו כאן במים מתוקים על הרציף, וזהו זמן קלאסי להשתמש בהם ולהוריד את שכבת המלח מהגוף ומהלבוש”. לפנות ערב הם יוצאים לטיול קצר בעיר ומגלים, שאין זו עיר, אלא כעין כפר נופש לתיירים. הכל בנוי לתיירים ולבילויים. נמל היכטות הוא הנקי ביותר, שראו עד עתה. והעיקר- שמש. “ברוך השם, הגענו לקיץ. חם ובהיר. יש דבר מוזר ומעניין באי הזה- חצי ממנו עם נטייה לחורף, ובמחציתו השנייה קיץ טרופי. כיאה למיקום האפריקני שלו. הצד השני של לאס-פאלמאס סופג רוחות אימים, כל הזמן מעונן וצונן. לעומת זאת כאן, על אותו אי, מרחק לא גדול, מזג האוויר בהיר, קיצי ונהדר. החוף גובל בצוקים גבוהים, ובשעת שפל המים יורדים ומגלים משטחים גדולים של אבן. עם הגאות עולים המים עד הצוק ואין אפשרות גישה”.
גם עמוס קסל מתפעל בעיקר מהשמש, הדואגת לשיזוף הגוף שהספיק להלבין בגיברלטאר. “האי עצמו די מאכזב. חשוף וצחיח ואימפריית התיירות משתלטת עליו. הכל מלא תיירים, בעיקר גרמנים. בלילה אנחנו הולכים לצלול, ובארוחת ערב אוכלים רק דגים.
בדרך כלל ‘בורים’. ערב אחד הוצאנו אהוד ואני 15 דגים, ועשינו ארוחה משותפת עם יאכטה של 4 אנגלים צעירים, שהסיפור שלהם דומה לשלנו”.
על הרביעייה האנגלית מספר גם אורי-“כל דבר וכל בעיה שמתעוררת אצלם, קיימת גם אצלנו. גם הם עבדו בנמל גיברלטאר, ושם הכרנו אותם. יותר מאוחר עגנו היאכטות שלנו בצמוד אחת לשנייה, והבתים היו ממש משותפים. הסירה שלהם הרבה יותר מרווחת ונוחה משלנו. לכן הסעודות נערכות אצלם”.
את התושבים המקומיים אין הם אוהבים: “הם ספרדים לגמרי, מעט שחומים יותר אבל אותו דבר, אנשים מרובעים, קרים מאוד ולא נוחים. אולי מפני שהמשטר שלהם הוא דיקטטורי והמשטרה שלהם- זה דבר מטריד לאללה, -כותב אורי. –אבל רואים מקומות נדירים ביופיים”.

לעומת זאת הם מתיידדים עם היאכטאים- וכאלה יש הרבה באיים הקאנאריים.
“היכטונרים הם עם נהדר. אנשים טובים,כולם חברים של כולם, עוזרים זה לזה, אוכלים ושותים יחד, ומחליפים הרבה חוויות. אתמול היה כאן מאורע נחמד. היה כאן יכטונר ושמו סטיוו, שסירתו הייתה קשורה לסירתנו, והוא שהה אצלנו הרבה ואנו שהינו הרבה אצלו.
בקיצור, בחור חביב החוצה כבר בפעם השנייה את כל העולם לבד ביאכטה. אתמול בצהריים הוא יצא לים. רק הוא התחיל לזוז- נתנו לו צפירה בשופר שלנו. לא עברו שתי דקות וכל היאכטות בנמל תקעו צפירות. זה היה מצחיק למדי. תארי לעצמך: יאכטה קטנה
יוצאת מנמל, אדם אחד עליה- וכל הנמל מרעיש ומצלצל לכבודו. היו צחוקים, ומיד הוזמנו לשתות ביאכטה שהייתה קרובה לנו”. הם מנצלים את הימים המועטים שלפני המשך ההפלגה לעבודה על הסירה, שסבלה קשה בסערה. אורי כותב, שהם ממש אוהבים את
הסירה, למרות שאינה נוחה ובתור בית היא ממש גרועה. עדיין לא נתקלנו ביאכטה כל כך צפופה. זה לא בעיה של מספר חבר’ה, אלא שהמבנה שלה גרוע. תארי לעצך, למשל, שאי אפשר לעמוד בה. בכל הסירה אין מקום לעמוד. קצת מצחיק, אך אין לך מושג כמה רוצה לפעמים הבן אדם לעמוד, סתם לעמוד, סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן ישיבה”.
ב-11.11.75 כותב אייל טייב מפורטו ריקו לחברתו שבמעגן מיכאל: “אתמול יצאנו לבאר, ואחרי שקנינו לעצמנו כוס בירה (גדולה, לא כמו בקיבוץ), הגיעו כל החברייה מהיאכטות האחרות והנחיתו עלינו בירות הזו אחר זו. היה, למשל מצב, שבעודי שותה כוס בירה, כבר חיכתה על הדלפק כוס נוספת. לדנא היו שתיים מלאות שחיכו. היה שם הולנדי אחד, שהיה פעם בארץ ויודע כמה מילים בעברית.
התווכחנו איתו על קיבוץ. חזרנו לסירה בשעה מאוחרת, כולם שיכורים אבל עליזים מאוד. שלא תבינו לא נכון, זה לא יום-יומי. בדרך כלל שותים כוס אחת או שתיים, לא יותר”.
ואולי בעקבות השתייה של ליל אמש מחליט אייל לספר  לחברתו, שלא ראתה אותו כמעט חצי שנה, איך הוא נראה: “שיער ארוך יותר משהיה לי אי פעם. על הצוואר תלוי לי חבל מחמד ועליו שני ראשים תורכיים האחד קטנצ’יק עשוי חבל והשני מעור. על ידי השמאלית יש לי צמיד מחוט קלוע, ועליו מטבעות מסוגים שונים. בכל ארץ, שאנו מבקרים, אני לוקח מטבע אחד או שניים מהכי קטנים, מחורר חור ומלביש. זה דיי נחמד. הנוער מתלהב. אהוד דווקא לא מבסוט. הוא אומר שזה מטופש, וחוץ מזה כל הזמן מצלצל. בעיני זה מוצא חן דווקא… בזמן האחרון חזרנו להיות שזופים ויפים, לאחר שעזבנו סופית את אירופה”.
הרגשה טובה בהפלגה
האניות והיכטות, המפליגות מאירופה לדרום אמריקה, נעצרות בלאס-פאלמאס להצטייד מדלק ובמזון. רוב היאכטות מפליגות לאיי הודו המערבית. זה הנתיב הקל. היאכטה של הקיבוצניקים תפליג במסלול הקשה, לרסיפה שבברזיל (פרנס צ’יצסטר חצה בנתיב הזה). החבר’ה רוצים לחגוג את הקרנבלים. אבל יש בעיות לפני היציאה. קשה, למשל, למצוא בלוני גז מתאימים, וכשאין גז, אי אפשר לבשל- ואוכל קר אינו תענוג על הים.
“תמיד- תמיד יש הרגשה טובה ומיוחדת, כשעוזבים נמל. ממש תענוג לצאת לים- כותב אורי דנא- נעשינו בפורטו- ריקו אהובי הקהל. נותנים לנו מתנות, עוזרים לנו, משקים אותנו בלי סוף, ולא מפסיקים לצחוק אתנו. אנשים נחמדים, היכטונרים הללו, באמת עם לעניין”.
הם עוזבים את האיים הקאנאריים ב-11 בלילה, ועל אף השעה הלא מקובלת נותנות להם 30 היאכטות שבנמל (שכולן מתכוננות לעבור את האוקיינוס האטלנטי) ברכת-דרך חמה בדרכם המיוחדת. לפני שהם יוצאים, הם אוספים כמה מידידיהם להרמת כוס בירה אחרונה בבאר המקומי. “הזמנו את כולם לבירה על חשבון שארית הכסף הספרדי, שהיה ברשותנו. לקחנו כתובות, קבענו פגישות וצחקנו. לאחר פרידה נרגשת חזרנו לסירה. כשהגענו למעגן, מצאנו חבר’ה רבים על אחת היאכטות. כולם ליוו אותנו עד הסירה. מפה לשם התחיל להיות קצת רעש, וכל המסביב התחיל להתעורר. אנשים באו לרציף ואמרו שלום, ושוב שלום, ו’תשמרו על עצמכם’ וכל זה- מתאר אייל את הפרידה מהאיים הקאנאריים,- הייתה שמחה גדולה, כשהתרנו את החבלים, התחילו כולם להריע ולצפור בצופרי- הערפל שלהם (מין צופרי-יד). היה ממש מלהיב. אנחנו כמובן צפרנו חזרה. כל הנמל רעש. כולם התרגשו, כאילו אנחנו ידידים ותיקים. בכלל, כולם אהבו אותנו. כל אחד רצה לעזור ולתת משהו לדרך. אישה אחת שאלה אותי, אם אנחנו צריכים כסף, ונתנה לנו תה וחכות וקרטון, ולא הייתה מוכנה שנשלם לה. זוג נורווגים נתנו לנו שעון מעורר מתקפל. הייתה הרגשה לא נורמאלית ושמחה אמיתית. אלה החבר’ה היו נחמדים באמת”.
יום ו’ 20.2.76-י”ט באדר א’  תשל”ו

“ניקוי ראש בדרך לאיי ורדה”

מאת נורית ברצקי
איי וורדה, איים הרריים בעלי אקלים טרופי, התגלו ב-1456 על ידי ימאי איטלקי (דה מיסטו) בשרות פורטוגל, ואוכלסו על ידי עבדים כושיים. בנובמבר 1975 “מגלים” את האיים ארבעה קיבוצניקים צעירים החוצים את האוקיינוס האטלנטי ביאכטה קטנה.
“זה קרוב מאוד לקו המשווה, לחצי השני של כדור הארץ…” כותב אורי דנא, מאי שם “במדבר הכחול” לחברתו שבקיבוץ מעגן מיכאל.
בשמונה מאות וחמישים מייל ימיים מפרידים בין האיים הקנאריים לאיי ורדה. היכטה גומעת את המרחק בשש וחצי יממות, במהירות ממוצעת של 5.3 קשר. “בעזרת שני חלוצים בלבד, מקדימה, בצורת פרפר (כל אחד לצד אחר), ורוח קבועה, צפונית מזרחית. הים כל הזמן מאחור ודרגתו- בי-פור 3,4…”, במילים אלו מתאר אייל טייב את ההפלגה לידידו הימאי אביגדור.
בלילות זוכה היאכטה לליווי צמוד של להקות דולפינים. מזג האוויר קיצי. “מדי פעם טובלים בים. להתרחץ כאן בים פירושו להיגרר כמה דקות בירכתי הסירה, וזאת משום שאנחנו מפליגים מהר מאוד כרגע”, כותב אורי. “רוח גבית, ספינקר למעלה. הים הכי שקט שהיה לנו מאז יצאנו את גיברלטאר. רק מידי פעם מופיעים צרורות של גלים גבוהים מאוד, זאת כדי להזהירנו כי באטלנטי אנחנו וזהו ים גדול. מדי פעם מתחזקת קצת הרוח, מתחלשת קצת, מרימים ספינקר, מורידים, אבל כללית- מחזור מאוד קבוע של יממה”.
עמוס קסל כותב לבני משפחתו שבקיבוץ שדות ים- “הרוחות באטלנטיק הן קבועות כל השנה ומנשבות משני הקטבים הקרים של כדור הארץ למרכזו, אל קו המשווה שהוא חם. בחצי הכדור הצפוני הרוחות הן צפוניות מזרחיות, ובחצי הכדור הדרומי דרומית מזרחית. הן מקבלות את הכיוון המזרחי בגלל כיוון הסיבוב של הכדור”.
ארבעת הבחורים גדלו בקיבוצים העוסקים כבר שנים בדייג ומחנכים את בניהם לחינוך ימי החל מכיתה ו’. הם עברו קורסים של חתירה, מפרשים, קורסים מתקדמים במסגרת ‘הפועל’, קורסים למפקדי סירות וכדומה, יצאו להפלגות קצרות וארוכות והשתתפו בחוגים לניווט וימאות. ששת החודשים שלהם בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי מהווים ללא ספק, קורס השלמה שכל חובב הפלגות ושואף הרפתקאות חולם עליו.

“הים כועס. כבר יומיים שהוא במצב לא שקט ולא סוער, וזה אולי הגרוע ביותר, כי הסירה מתנדנדת בצורה  בלתי רגילה, דבר המשתק לגמרי את החיים הסדירים בבית”, כותב אורי ב-18 בנובמבר 75. “גלים לא גדולים מאוד אך רבים ואחידים. כל מאמץ לאזן את הסירה נכשל- מורידים מפרשים, מעלים שוב, משנים פה, משנים שם- לים כאילו לא אכפת. כנראה נגזר עלינו להתנדנד ולא נותר לנו אלא לספוג זאת בשקט”. החבר’ה עייפים. כשאתה בסירה- הדרך שאתה הולך תמיד ארוכה יותר מאשר על החוף. הקיבר מתעייפת מהנדנודים, בעיקר על כלי שייט שאורכו 11 מטר.
גם אייל מתאונן על הנדנודים המפריעים לו לישון.
אתמול גילינו שמלאי הלחם שלנו העלה עובש. לקחתי את הכיכרות וניקיתי אותם במי-ים ומברשת, לאחר מכן פרסתי אותם ועשיתי צנימים על המחבת. יצא דווקא טוב והם נאכלו עד תום. אהוד עשה ניסיון מעניין בנושא בישולים. בישל אפונה חצויה שהבאנו עימנו מהבית ואורז. לשם הניסיון הוא בישל את האורז במי ים, מה שגרם לו להיות מלוח עד מלוח מאוד. לצורך אכילת התבשילים המעניינים הללו היה צורך לערבב אותם יחד. כיוון שהאפונה לא הושרתה בטרם בישול יה צורך להוסיף גם סודה לשתייה. זה לא הוסיף טעם טוב לאפונה. בכל אופן אני מצידי טרפתי שתי קערות מרק מלאות בתבשיל הירוק הלז, מעורב באורז מלוח. היה יופי”,
אורי מתפעל מהשקיעות והזריחות. “הירח מלא ולכן כשהשמש שוקעת הירח עולה ומשני הצדדים, מערב ומזרח, מתפשט אודם חזק שמכסה את כל השמים. 360 מעלות של אדום חזק ויפה מאוד. בדיוק להיפך, על אותו סגנון, מראה הזריחה בבוקר… שני דגים מעופפים נחתו סוף סוף על הסירה. זאת לאחר אין סוף סיפורי שימאס לנו לאכול אותם והם ישרצו בכל פינה על הסיפון. לא אכלנו אותם כי זו לא כמות. ניסיונו של אייל לעשות פיתיונות נכשל אף הוא, הם פשוט התפרקו לגורמים במים. שוב ליוו אותנו דולפינים הלילה. להקה גדולה מאוד. שיחקו קצת מסביב לסירה ופרחו להם כלעומת שבאו. אתמול ראינו כריש. כריש גדול מאוד, אך הוא לא שם עלינו, שט בכיוון הפוך ולמרות שעברנו קרובים מאוד אחד לשני לא עניינו אותו בכלל”.
אייל טייב מתאר רחצה והסתבנות בסבון כלים. הכל במי ים כמובן, מומלץ. “לאחר מכן התחלתי להתיר את גושי הקשרים הנוראים שלפני כן נראו כשיער ראשי. התיישבתי עם המסרק ביד ועבדתי לאט לאט ובכוח. נתלשו ונקרעו הרבה שיערות, אך המבצע הוכתר בהצלחה. לא נותר לי אלא לחפוף את הראש כשנגיע לאיי ורדה. כאן, בים, אני משתדל לא להרטיב את השיער במי ים, מפני שלאחר מכן כל הראש מגרד נורא, מכיוון שאי אפשר לנגב את המלח משורשי השערות. בכדי להחזיק את השיער במצב אנושי נאלצתי לעשות ‘זנב סוס’. אם זה לא יעצבן אותי, אז זה פטנט טוב”. בימים של הפלגה שקטה יש הרבה זמן פנוי. קצת קוראים, עוברים שוב ושוב על מוספי העיתונים שנשלחו מהארץ, קוראים וחוזרים וקוראים את מכתבי המשפחה והחברות, יושבים על הסיפון ומתחממים בשמש”.

ב-20 בנובמבר מתקרבת הסירה לאיי ורדה. “עד הכניסה לנמל המשיך הים לסעור ולגעוש. רוח חזקה מאוד, ים פראי אבל יפה. הלילה האחרון היה עליז במיוחד. למרות מצב הים החלטנו על ערב הווי וסיפורים. בדרך כלל, אחרי ארוחת הערב, כל אחד גולש לעיסוקו ובעיקר לשינה. אתמול החלטנו על לילה ללא שינה. היה נחמד למדי. התחלנו בפופקורן ותה והתבדרנו וצחקנו. רכילויות וסיפורים רצו חופשי. באיזשהו שלב נגמר לחבר’ה אוצר הבדיחות והחלטנו לנסות ולעשות פיתות, היות וכבר שלושה ימים אין לנו לחם, החלטנו שזה יהיה מישלב יפה מאוד של ריפוי בעיסוק ומשהוא מועיל. השתעשנו למדי. השעה הייתה שלוש בלילה. הים סער אבל למרות הכל הוצאנו חומרים והתחלנו ללוש בצק”.
לאט לאט החלו החבר’ה להתעייף ופרשו. נשאר רק אייל, לבדו במשמרת 5-7 בבוקר. כמו תמיד. כשקמו- אכלו פיתות מאוד לא טעימות, אך יותר טוב מכלום.
בצהרים הסירה מפליגה במהירות בין האיים. “למרות שהים גבוה אנחנו מבסוטים כי נוכל להיכנס לנמל בשעות אור יום, וזה להבדיל אלף הבדלות מכניסה לנמל בחושך”, כותב אורי. על פי המלצה של יאכטונר שפגשו בפורטו ריקו הם בוחרים באחד האיים שבו, כך סופר להם, הנמל גדול ומסודר יחסית. “אלה איים קטנים מאוד. הנוף נראה שכוח אל. יבש יבש. העתק של הר אילת ועקבה בדיוק. אותו נוף, הרים גבוהים מאוד. צבע אדום צהוב. ואדיות ופיורדים נשפכים לים בתלילות גבוה בהרבה מזו של אילת, אך דומה מאוד… הנה, אנחנו מזהים את האי שלנו… הרוח הולכת ומתחזקת ככל שאנו מתקרבים ליבשה. הסירה הריחה נמל והיא טסה. אנחנו חולפים על פני כף כלשהו, משנים כיוון מדרום מערב דרומה. הים יורד במכה. עכשיו הים חלק, רוח אימים. ואנחנו טסים. מזהים נמל וכמה בתים, מעין כפרון”.

הם נכנסים לנמל. האנשים, מבט ראשון, מפחידים קמעא. שחורים כזפת, רזים ובלואים. העוני ניכר בכל פינה. “הם לא בדיוק כושים. מיבנה פרצוף קצת יותר מחודד, אך רחוקים מלהיות דומים לנו. לא ברור איזו שפה הם דוברים, כנראה משהו אפריקאי. זה קצת מצחיק. ישר הצטופפות ורחרוח סביבנו. מספרים ששמונה שנים לא ירד על האי גשם. וזה מסביר את היובש והעוני”.
הרביעייה העליזה מאוכזבת. “חשבנו למצוא איים מלאי ירק וקיווינו שיש קוקוסים חופשי על העצים, אך התאכזבנו”, כותב עמוס. “מצאנו אותם צחיחים, חשופים לשמש החמה ומלאי זבובים. הזכיר לי קצת את א-טור בסיני.  אנשים שחורים, ומבקשי נדבות, אבל חביבים. במיוחד הנשים שיש ביניהן יפות מאוד ולהשיג אותן קל מאוד. מספיק מבט רב משמעות והעניין מסודר. במיוחד לתייר שבא עם יאכטה”.
הם מגלים שתושבי האיים כ-170 אלף, קיבלו עצמאות מפורטוגל לפני ימים מועטים. “לכן הם עדיין לא יודעים להתנהג עם חבר’ה כמונו, ולא יודעים בדיוק מה לעשות. בכל אופן, הם החליטו שאנחנו צריכים להצטלם”…
יום ו’ 27.1.76-כו’ באדר א’ תשל”ו

מן הים לקרנבל

מאת נורית ברצקי
“חפשו אותנו בבראזיל”- כתובת זו בעברית, חרוטה על קיר אחד הבארים באיי ורדה. לידה, ציור של יאכטה ארוכה, מפרשיה מנופחים ועל ראש התורן האחורי שלה מתנפנף דגל ישראל. ארבעת הישראלים החתומים על הציור- אהוד, אייל עמוס ואורי- ממתינים “לאיזה נייר מהשלטונות… ביורוקרטיה של מדינה בחיתוליה”. ועד שיגיע הנייר הם מבלים.
“הריקודים כאן זה משהו לא נורמאלי…, במיוחד הנקבות רוקדות נהדר… הן אולי היפות ביותר שראיתי מימיי”… כותב אורי כשבפיו תקוע קנה “קיינס”. קנה הסוכר הוא אחד המזונות המועטים המוכרים להם על האי. הם קיוו להצטייד כאן במזון טרי, לקראת החלק האחרון של חציית האטלנטיק, אבל בשוק המקומי מצאו רק מזון לא מוכר בצורת שורשים, עלים, זרעים משונים וכדומה.
ב-25 לנובמבר הם מפליגים דרומה לאי פוגו, בתקווה ששם ימצאו מזון טרי ומוכר. ההפלגה- מאה וחמישים מייל ימיים- מבוצעת בסערה שטרם ראו כמוה “פשוט ים אימים. ים שמוציא ושופך את כל הרומנטיקה והאהבה שבו. ים בלתי נסבל. אפילו אני שנאתי אותו אתמול”, כותב אורי. “הסערה הקבילה את פנינו ממזרח כשאנו מפליגים דרום דרום מזרח, כלומר קדמית כהה, דבר שהיקשה פי אלף, כי אי אפשר להתקדם באזימוט ללא מפרשים וגם אי אפשר עם מפרשים כיוון שהרוח הייתה ממש מטורפת. 30 שעות הייתה הסירה שטופת מים, כל שעה נצח, בלי לאכול, בלי לשתות רק להרגיש זיפט”.
“רציתם את האטלנטי, הא?”

לאחר ליל זלעפות הם מגיעים לפוגו ומתאכזבים. הנמל מרוחק כמה קילומטר מן העיר ואין אפילו תחבורה ציבורית. הם מגיעים לעיר בטרמפ אבל השוק מלא בירקות לא מוכרים. קנינו קצת תפוחי אדמה, בננות ולחם… חסרות לנו במיוחד העגבניות”.

ב-27 לחודש הם יוצאים להשלים את 1800 המייל הימיים שנותרו להם לחציית האוקיינוס. כבר מזמן נוכחו כי הנוחיות חשובה מן המהירות, והצפיפות בסירה גורמת למתחים וויכוחים טיפשיים. “אבל כללית האווירה החברתית בינינו נהדרת. לומדים להבליג ולסלוח מהר, להקשיב, להבין ולתת מרחב מחייה לכל אחד”, כותב עמוס, “אם בכל זאת דבר מה לא מסתדר- שמים אותו על השולחן ודנים בו”.

הים עדיין סוער. אוכלים מעט, מחזיקים משמרות וישנים. החבר’ה מיואשים לגמרי, מקללים את הסירה שנבנתה במקורה כסירת תחרות ואינה מתאימה להפלגות ארוכות. ברגעים כאלה המסע נראה להם טיפשי. “במקום ערב חג בבית חם, על צלחת סופגניות, עם נערה אוהבת, מיטלטלים אנו בין גליו הגדולים של ים זועף”, כותב אורי בערב חנוכה. “קשה מאוד לחיות על הסירה בימים כאלה. קודם כל מבחינה גופנית: כל השרירים עובדים על מנת לשמור על איזון הגוף. המשמרת קשה מאוד, ההגה הרי הוא ידית עץ ובימים כאלה ממש קשה להחזיקו. הגלים שוטפים את הסיפון… אהוד שוכב לא ישן אך שותק. מדי פעם ממלמל משהו בסגנון… הא… יום שישי… יום שישי. אייל מאוזן על הפארולים מפני שהמיטות שלי ושלו רטובות לגמרי. למרות זאת הוא נזרק מצד לצד בליווי קיטורים בלתי פוסקים. עמוס על ההגה. משמיע כל הזמן שירה, שריקה או סתם מילים בניסיון להחזיק ערנות בקרב החברה. אחרי כל גל שמציף אותו הוא אומר אטלנטי רציתם, הא? לחצות רציתם, לבראזיל רציתם להגיע, יפה! כל מה שרציתם יש לכם…”. מצב המזון קשה. אוכלים בעיקר תפוחי אדמה ובצל, “כמו בימים שסללנו כבישים וייבשנו ביצות”, כותב עמוס. “הצילו אותנו קופסאות השימורים והקטניות שהבאנו מן הארץ. מדי פעם עושה כל אחד מאיתנו מאמץ להכין ארוחה מגוונת. הומצאו מתכונים שונים ומשונים. את הלחם עושים מקמח ומי-ים ואופים אותו על המחבת. התוצאה- פיתה קשה מאוד שאוכלים אותה צריך להיצמד לקומקום מים לשם ריכוך”.
מסדר הדולפינים
הים נרגע. חם. עמוס לש בצק, תוך כדי שירה אדירה, ומתכוון לאפות פיתות בסגנון המצות שמכינים בגן לקראת פסח. אייל על ההגה, מתפעל מן הנוף הימי ומן השלווה שלאחר הסערה. אהוד קורא עיתון מלפני שלושה חודשים ומדי פעם זורק לחבר’ה “עצם” מעניינת. שוב הם זוכים להצגה מרהיבה של להקת דולפינים. “כמאה דולפינים הקיפו את הסירה, התפרשו בשורה ענקית וצפופה, עלו וירדו מהימים כמנהגם, אבל כולם ביחד. אחר כך יצרו משולש ענק מן החרטום של הסירה קדימה והתקדמו בקצב שלנו, שבראשם שני דולפינים שביצעו קפיצות גובה ומיני תרגילים אחרים”.
5 דקות אחר כך מקפיצה אותם זעקה של עמוס. במזרח כתם שחור וענק. ענן יושב על מים מכסה כמעט 180 מעלות ומתקדם אל הסירה במהירות מדהימה. הכה שחור. “רוח אימים מתקדמת אלינו ומכניסה את הים לוויברציה. בפעם הראשונה מאז יצאנו לים אני מרגיש לא נעים”, מודה אורי, אין זמן. כל אחד ‘מתלבש’ על מפרש ותוך שניות המערך כולו נופל למטה. שתי דקות עברו ואנו מוקפים שחור כמו הלילה. רוח מטורפת. הסירה על הצד ללא מפרשיה, שפריצים מהים לכל הכיוונים, וגשם אימים. טיפות גדולות וכבדות. לא מבזבזים זמן- התפשטות מהירה ואנו בתוך מקלחת לא נורמאלית. כולל חפיפה וסיבון… מורידים את כל המלח, הכל חוזר להיות מתוק. וזו הרגשה נהדרת”.
הרוח נרגעה. יותר מידי. האוויר עומד. “אפשר לשמוע את כדור הארץ מסתובב (הגיע הזמן לשמן את הצירים). נמאס”. את קו הרוחב 6 מעלות יזכרו כל ימיהם. שם נפלו עליהם “השטילים” הגדולים. שלושה ימים עמדנו במקום ולא זזנו”.
“ביום השני של העמידה במקום עשינו מסיבת חנוכה… לא יודע אם הדלקת הנרות דרבנה את הרוחות אבל הן החלו להגיע מן הדרום וקידמו אותנו לאט אבל בטוח לקראת קו התחלת הרוחות הדרום מזרחיות (בין מעלה1 ל-2). בשלב מסוים שברנו קצת ימינה לעבר אמריקה… כוכב הצפון, ששרת אותנו בנאמנות במשך 25 השנים האחרונות נעלם מתחת לאופק… עכשיו, גומאים מרחקים, מגיעים ל-150 מייל ביממה ואף יותר. מכובד. המפרשים הזקנים שלנו הוכיחו לנו שהם אכן זקנים ונקרעים מדי פעם”.
בליל ה-12 בדצמבר
סדר היום שגרתי. אהוד מעיר את אייל ב-5:00 בבוקר. ב-7:00 מעיר אייל את אורי ומכין לו מרק אינסטנט כיוון שהסוכר נגמר. “החיים, בלי קפה ותה, נראים אחרת”, כותב אייל. “בבוקר מתקיים דיון מעמיק על התפריט. המזון העיקרי הוא התפוחית, המצאת המאה. אוכלים כמעט כל ארוחה כי זה ממלא את הקיבה. מדי פעם קטניות, עם כי עדיין לא למדנו להכינם כראוי…
בליל ה-12 בדצמבר, בדיוק 7 חודשים אחרי שעזבו את הארץ, מגלים ארבעת הקיבוצניקים העליזים את המגדלור של רסיפה בבראזיל, ונופלים ישר לקלחת ההכנות לקראת הקרנבלים. ” אלפי אנשים רקדו כל הלילה סאמבה ובוסנובה. אנו מסתובבים ברחובות. תוקעים אננס, קוקוס, ומיני פירות טרופיים שבארץ אפשר לאכול אותם בקופסאות שימורים או לחלום עליהם. החיים מתנהלים לקצב הסאמבה. הכל דופק סאמבה. החגיגות בעיצומן”.
כך הגשימו ארבעת הקיבוצניקים הנועזים את חלומם וחצו את האוקיינוס האטלנטי בסירה קטנה.