אלסקה בקיאקים 2012

כתב: יוסלה

לפעמים קצת קשה להאמין שמה שמפריד בין מזרח הים התיכון למפרץ Prince William שבאלסקה הוא רק כמה שעות טיסה. (בערך 20, אבל מי סופר)
התחושה של נחיתה בעולם אחר לגמרי מתחילה ככל שמצפינים ומתרחקים. זה נכון שאלסקה היא מדינה של ארה”ב, אבל ההרגשה היא שונה לגמרי (חוץ מהמקדונלד’ס, שהוא אותו מקדונלד’ס).
כל טיול חתירה באלסקה מתחיל ביום התארגנות. בבוקר עושים “מסדר”. כל אחד שופך את תכולת ציודו על המיטה ובוחרים את מה לוקחים איתנו, מה משאירים בB&B ומה צריך לקנות

.
מכאן מתחילים להסתובב באנקרייג’. מי לקנות עוד פליזים חמים, מי לקנות אוכל ומי לחנות האלכוהול הקרובה. היום הפנוי נותן הזדמנות להתאושש מהטיסות וגם קצת לספוג את אווירת המקום.

למחרת בבוקר, אחרי ארוחת בוקר מפנקת, מגיע האוטובוס הסגול. נסיעה של שעה קלה לאורך החוף רק מחזקת את התחושה של סוף העולם ימינה. הים הוא ללא ספק ים אחר. זרמי גאות ושפל מערבלים את המים שלצד הכביש, רוחות חזקות שולחות ד”שים של קרח מהקרחונים ולצד הכביש עצים מתים מהצונאמי הגדול של שנות השישים.

בקצה הכביש לעיירה Whittier יש מנהרה. רק 4 מייל מתחת לטונות של סלע מקשרים את העיירה לעולם בכביש צר. התנועה בכביש היא רק לכיוון אחד. חילוף כל חצי שעה ומדי פעם גם הרכבת עוברת בו. המנהרה משאירה מקום לתקווה שהגשם יורד רק בצד הזה של העולם. מעבר למנהרה (אולי) השמש זורחת והציפורים מצייצות. ואולי לא.
מגיעים למרכז הקיאקים המקומי. כל אחד עולה על dry suit, חליפה אטומה למים. מתאימים את הקיאקים ויורדים הימה. התחזית:
Today- rain
Tomorrow- likely rain
Tuesday- rain
Wednsday- scattered showers
מסתבר שיש המון המון הגדרות וסוגים שונים של גשם בשפה האנגלית…

כל זה יכנס לקיאקים?

יצאנו לדרך. יש משהו מאד משחרר בהרגשה שהיעד הבא שאתה מחויב לו הוא להיות בחוף נגיש כלשהו, לא ממש משנה איפה, בעוד שבוע מהיום. עד אז? תחתור לאן שבא לך, תישן איפה שאתה רוצה. כל הציוד איתנו ואפילו החושך לא מפריע כי הוא מגיע לשעה בערך בסביבות 2 בלילה.

בדרך עוצרים לצהריים בחופים קטנים. לפי השעה ביום מחליטים כמה גבוה צריך למשוך את הקיאק והאם המים עולים או יורדים.

בשלושת ימי החתירה הראשונים הגשם לא מפסיק לרדת אפילו לרגע אחד. החיסרון- לא רואים הרבה נוף ודי רטוב..
היתרון- מים זורמים מכל סדק בסלע.לאט לאט לומדים לחיות בטבע כמו שהוא. יריעות ניילון (TARP)

נפרשות בכל עצירה. ובלילה מעל אזור הבישול והאהלים.

אנחנו מגלים שאפשר לעמוד באתגר ולהישאר חמים ויבשים! מה שמדהים הוא, שכשיורד גשם, בן אדם לא מסוגל לדמיין מתי הייתה שמש בפעם האחרונה, וגם נראה לו שהגשם ימשיך תמיד.
אבל כנראה שזה לא ממש ככה. ביום הרביעי לחתירה, הגשם הפך מ rain, לshowers. שזה בתרגום חופשי קצת פחות ריין. ובתזמון מושלם חתרנו לדייג קרוב שנתן לנו 3 סלמונים שמגדירים מחדש את הצבע הוורוד.

לא על הלחם לבדו יחיה האדם

נראה לי שהדובים בסביבה עוד לא ראו חיה שמנקה בשר מאדרה של סלמון באופן כל כך יסודי. אפילו לא העיטם הזה:

בסוף נזכרנו בתרגיל ישראלי ישן. כולם יודעים שכדי שלא ירד גשם צריך להתאמץ ולהוציא מטרייה.

וזה עבד!

ביומיים בהם נכנסנו לHeriman Fiord , מפרץ גדול המרכז מספר לא מבוטל של קרחונים, יצאה השמש.
יומיים נוספים של חתירה תחת שמיים בהירים, חשפו נופים שהתחבאו עד היום מעל העננים. קרחוני ענק שנשפכים אל הים כמו נהרות קפואים. חתירה בין שברי קרח ענקיים. ואפילו לילה במרחק יריקה מקרחון מתנפץ.

Photo: Thats how it looks from inside the tent. Night…morning….who knowes

השמש הקופחת, פותחת אפשרויות נוספות:

ואפילו:

אבל מה עושים חוץ מלחתור? במשך היום, השגרה נוראית. ארוחת בוקר של פנקייקים/דייסה חמה. צהריים של סלט, טחינה (קילוגרמים של טחינה מסוגים שונים שעשו ירידה מהארץ), וערב של ספגטי/אורז/סביצ’ה סלמון והרבה אלכוהול. כמו רדיאטור של אוטו, כדי לא לקפוא. רפואי לחלוטין (-:
תחרות מאסטר שף אלסקה

יוגה לחילוץ עצמות

התפעלות מהנוף

שבירת קרח ספורטיבית

גלישת רוח

דייג

הסלומון המכובד הזה הצטרך לשורותינו בקילומטר האחרון, כשאלי ז’ירז’ר אותו לטובת ארוחת הערב האחרונה בשטח.
ותחרות המשוט הארוך

בקיצור, לא קל…
אני חושב שהחתירה במקום הזה, מאפשרת ניתוק מוחלט שכבר לא נמצא בהרבה מקומות בעולם. נראה שמיקוד השגרה שלנו לחיי היומיום וההתמסרות המוחלטת לחיים בטבע, עושים הרבה טוב. נכון שיורד גשם וצריך להתלבש חם. אבל עדיין לא גילו קרחונים באקלים טרופי. חוצמזה שכשיש גשם אין יתושים. אני מוכן להישבע שראיתי את היתוש הראשון נותן “כיף” לטיפה האחרונה. והאמת, אחרי קצת אפור, מעריכים מאד את השמש. באופן אישי, אחרי כמה ימי יולי ארצישראלים, אני מעדיף גשם.

תודה לכל מי שלקח חלק ועשה את החוויה הזאת כל כך טובה!
יוסלה.