האיים האיוליים
התרשם ורשם – יוסלה
האיים האיולים, למי שעוד לא ביקר, נמצאים כ-25 קילומטרים צפונית לסיציליה. אבל המרחק הלא גדול מלא במים, מה שגורם להם להיות מאד מאד שונים מסיציליה בהרבה מובנים.
את אזור דרום איטליה שלחופי הים התיכון מאפיינת הרבה פעמים הזנחה די רצינית. בתים ישנים חצי בנויים וחצי מתפרקים, עוני. נראה שאלו דילגו על האיים האיולים. חוצמיזה, קשה להתעלם מהתחושה שעלינו על מעבורת באיטליה ונחתנו בירח אחרי 40 דקות.
קבוצת איים שהם למעשה פסגות הרי געש פעילים שעדיין נושפים ומתנשפים מופרדות אחת מהשנייה ברצועות מים, אי שם באמצע הים התיכון. ועל כל אחת מפצצות הזמן האלו חשב מישהו שזה יהיה רעיון טוב להתיישב. טוב, אלו חייבם להיות אנשים מיוחדים.
וולקנו, שם קיבלנו את הקיאקים, הוא אי שעד לא מזמן נראה אחרת לגמרי. בעקבות פעילות טקטונית לא עתיקה כל-כך, נוצרה בו עוד לשון יבשה. מקום לא רע לאכסניה שלנו ולבירה הראשונה על החוף. הערב הראשון התחיל בטיפוס אל פיסגת ההר. המכתש המעשן לא מפסיק לרגע, והנוף מלמעלה- מאפשר לראות את כל המסלול לימים הקרובים.
למחרת, חתירה לליפארי. הפסקת צהריים מתחת למצוק הזכירה לנו שהכל פה עוד בבניה- אבנים נופלות מלמעלה כמעט בלי הפסקה.
דילוג נוסף מביא אותנו לסלינה ללילה.
למחרת, חתירה סביב האי ודילוג חזרה לליפארי. לילה בפינה יחסית נידחת של האי מביאה אותנו אל המסעדה הכי טובה בכפר (וגם היחידה). אפילו בר וגלידה מצאנו פה.
הדילוג הגדול הראשון בא למחרת. כ-15 ק”מ לאי פנראה. החצייה תוגמלה כראוי במפרץ מטורף לארוחת צהריים. אי קטנטן עם חוף עוד יותר קטן ללילה. והלהיט- “קלאב קאר”. באי יש רק טוסטוסים ורכבי גולף.
לוקח זמן להתרגל, וזה מרגיש קצת כמו בתוך עולם “פליימוביל” או לגו. אבל אז מבינים שיש מונית קלאב קאר, שוטר קלאב קאר, אמבלונס קלאב קאר וכו’…
דרך אגב, נהגי מוניות שומרים על שמם הטוב, והקלאב קאר לא יעצור אותם. בטיסה של 40 קמ”ש בתוך סמטאות בין נשים, זקנים ותהלוכות חתונה הגענו כולנו בשלום לעיירה.
אחרי פיצה מעולה, ברחוב הראשי מצאנו את עצמנו מתחת לחתונה שהתקיימה במרפסת שמעלנו. לא עברו עשר דקות וכל האופטימיסטים רקדו למוזיקה שבאה מלמעלה. אחרי עוד עשר דקות כל הרחוב רקד ואחרי עוד עשר, הכלה ירדה עם בקבוק שמפנייה למטה. ככה גילינו שהחתונות הכי שמחות הן כאלו שאף אחד לא מכיר ישירות אף אחד… לא צריך להגיד שלום, להיזכר איך קוראים ולהביא צ’ק.
למחרת, הדילוג המשמעותי ביותר- אל הסטרומבולי. ההר המכונה “המגדלור של הים התיכון” מוציא את ראשו מהמים 18 ק”מ צפונית מזרחית לפנראה. בים חלק ללא טיפת רוח, החצייה עברה בקלות. בסיומה, כניסה במבוך סלעי בזלת למעגן הסירות הקטנטן של ג’ינוסטרה- הכפר שבצד “השני” של האי. לעומת הכפר המרכזי, ג’ינוסטרה נישכח איפשהו לפני 30-40 שנה. כ 150 מדרגות מטפסות (ואנחנו איתן) מהמים אל הכפרון. כמעט בכל בית עתיק בכפר השתכן חותר שלנו.
למחרת- דילוג קצר לכפר המרכזי ו 45 שנה קדימה. סטרומבולי. אחרי לילה במהלכו יצאנו בסירה לראות את ההר וצפינו בו משתעל ויורק גושי בזלת לוהטים במדרון אל המים עלינו לקיאקים.
חתירה לקחה אותנו לאותו מקום, הפעם ביום. עם כל התעטשות וולקנית, סלעים בגדלים שונים מצאו את דרכם טסים אל המים שלפנינו. כדור הארץ עדיין חי.
בסטרומבולי, התארגנו ויצאנו לטיול לילי לתצפית אל המכתש. עד למעלה ממש לא יכולנו להגיע בשל פעילות יתר של המגדלור. אבל הטיפוס של כ 400 מטר סיפק תצפית שווה ביותר אל הלוע. אש יוצאת מראש ההר ומאדימה את העננים, מיד אחרי, גושי בזלת טסים את כל ה 900 מטר עד לים ופוגעים במים. הטיפוס היה שווה.
אז נכון שהיו קצת יותר עליות מירידות בטיול הזה, אבל על כל מטר שטיפסנו, תוגמלנו בים חלק וכל כך הרבה אין רוח וגלים, שנראה שהעסקה הייתה כדאית.
קשה להתרגל לרעיון שהאדמה עובדת, אבל שם זו השגרה. כמו שאנחנו עוקבים אחרי הרוח והגלים, האיוליאנים בודקים לאדמה את הדופק כל הזמן.
ובכלל, מי אנחנו שנרים גבה כלפי מי שבוחר להתיישב במקומות פעילים.
 |
 |