מאיוס לאמורגוס בקיאקים 2012

יוון- איוס-אמורגוס, יוני ’12 כתב יוסל’ה, צילמה רחלי עינב

בכל הפלגה וחתירה אני לוקח איתי ספר שסבא שלי כתב לפני הרבה שנים. לספר קוראים “אבי הצב” והסיפור הוא אגדה על חיי דייגים בכפר יווני קטן. בסוף טיול החתירה האחרון ביוון, בדרך חזרה לארץ, קראתי שוב את האגדה ונתקלתי בכמה שמות מוכרים.

לא, אנדריאס מהטברנה לא כיכב בספר, אבל האיים כן. הסיפור מתרחש בדיוק באיים בהם עברנו בדרך מאיוס לאמורגוס השנה.

למען האמת, לא קשה להבין למה איים אלו נבחרו כתפאורה לאגדת הדייגים. ומסתבר שגם כתפאורה לסרט צלילה מפורסם.

אחרי התארגנות במילוס ובדיקה של תחזית מזג האוויר עלינו למעבורת. כל הקיאקים, הציוד ואנחנו יוצאים לדרך. לאן? עוד לא החלטנו. באמת! המעבורת יצאה לכיוון איוס ונקסוס, אבל אנחנו עוד התלבטנו באיזה אי לרדת, לפי התחזית המשתנה בעונות המעבר. איוס! בעצם נקסוס! אחלה, איוס, כמו שאמרנו.

באיוס פורקים את הציוד וקופצים לקניות. הטברנות הרבות שפזורות במרחקים קצובים ומדויקים לאורך המסלול המתוכנן, מאפשרות לנו לקנות מעט אוכל ולהשלים בדרך.

טוב, זה באמת לא יכול להיכנס לקיאקים

אולי אם נמתח את זה קצת

יוצאים לדרך. חתירה לצפון האי, לקראת חצייה לאי הבא מחר בבוקר.

לילה ראשון בלי אמא (רלוונטי לכולם חוץ מלגביי..)

ואין כמו באר מים מתוקים בערב

משכיבים את הקיאקים לישון

למחרת חוצים לאי הבא. ים שקט מנחית אותנו בחוף מדהים. אנחנו מתחילים להיכנס לשגרת היומיום.

בנות, אפשר לראות תעודה מזהה בבקשה?

כשלא אוכלים בטברנות, נאלצים להסתדר עם דברים שמלקטים בשטח. אבל אף אחד לא הבטיח שיהיה קל.

בבוקר המחרת, אחרי התעמלות בוקר יוצאים שוב לדרך.

ולארוחת צהריים, אוספים ממה שיש

בינתיים בחוף, רחלי מוצאת את הסבתא רבה של הטבעת שלה

וגם את הבן דוד שלא מדברים עליו

מסיבה פרועה על החוף וממשיכים

השבוע מתקדם, בין חוף יפה, טברנה טובה. לילה על קו המים ולילה בחדרים הכי יפים שיש בכפר.

באחד החופים אנחנו לומדים להעריך את תודעת השירות היוונית. ה”פראפה” מוצא את דרכו עד לחוף שבו עצרנו, נידח ככל שיהיה.

ואי אפשר בלי קצת רומנטיקה. ירח מלא עולה על חוף מבודד ונסתר מהרוח. בלילה שלפני החצייה הגדולה לאמורגוס מחר.

כדי לא לייצר יותר מדיי תחושה של נחת, החצייה לאמורגוס הייתה ממש לא פרייארית. רוח צד חזקה ליוותה אותנו כל הדרך. ים שהלך וגבה גרם להעריך הרבה יותר את המחסות המזדמנים מהאיים המסולעים שבין לבין.

בסופו של היום, אחרי כ-30 ק”מ חתירה, מגיעים ליעד הסופי באי אמורגוס. באי זה צולם הסרט “הכחול הגדול”. ומשיטוט קצר מבינים מיד למה. מצוקי ענק שיורדים אל המים הכחולים כחולים. מנזרים תלויים בלבן ותחנות רוח עתיקות מספקים את הסחורה.

בדרך נתקלנו בכמה “פושטקים” מקומיים על אופנועים עם החברות שלהם. אבל אין מה לעשות, ככה זה כשמותר לרכב כאן על אופנוע מגיל 16 בלי רישיון.

ואין, אין כמו היווניות..

אנחנו מנצלים את היום לשיטוט באי, ובערב יוצאים לדרך. יום להיזכר שיש גם זוג רגליים מתחת לכל חצאית של קיאק. שוכרים מכוניות וטוסטוסים ועולים למנזרים תלויים וגם לעיר העליונה השקטה. ולקראת ערב חוזרים לקו המים לטובת חתירה של כשעה אל השקיעה. באור אחרון אנו נוחתים בחוף קטן ומוגן,  מלא עצים למדורה (ופסולת שהים פלט). מחר יום החתירה האחרון. אחרי ארוחת הצהריים מתפצלים למיטיבי לכת ומי שפחות. קבוצה אחת יוצאת לקצה האי, ליהנות מחתירה צמודה למצוקים העולים מהמים לגובה מאות מטרים. הקבוצה השנייה ממפה בינתיים את הטברנות, בתי הקפה והפאבים הכי שווים בעיירה. זהו, מכאן זה כבר מתחיל להיות חזרה הביתה. מעבורות, טיסות, הכל מוביל חזרה לשגרה.

לפעמים קצת קשה לקלוט כמה זה נראה אחרת כל כך קרוב לפה. בסה”כ שעתיים טיסה מהבית, (וגם בלי להיכנס לפילוסופיית הדשא של השכן), הים באמת יותר כחול ביוון.