ג'יאורג'יה הדרומית

ג'יאורג'יה הדרומית

12:00 בלילה, ג'ף ואני שוב באוהל הכתום, הטמפרטורה מתחת לאפס,שלג יורד  והראש קבור עמוק בשק שינה. הפעם  האחרונה שגרנו יחד באוהל היה לפני שנה בדיוק, במסע משותף סביב יפן.
בחוץ נשמעים קולות  חרחורים, שאגות וציוצים של בעלי חיים המנסים לחדור אל תוך האוהל החם.
אנחנו נמצאים על חוף קטן על האי South Georgia השוכן  בדרום האוקיינוס האטלנטי, בין קו רוחב 16 540 דרום לקו אורך 29 360 מערב, או כמו שמכנים ימאים את אזור זה “the furious fifties”. הים הסוער ביותר בעולם. היבשה הקרובה ביותר היא אנטרקטיקה, בינינו מפרידים כאלף ק"מ של מים בטמפרטורה של 3 מעלות. לבד מ-20 חוקרים החיים באי, דייריו הקבועים הם מאות אלפי פינגווינים, כלבי-ים וציפורים מזנים שונים. האי נחשב לשמורת טבע אקולוגי.
שנה של הכנות שכללו גיוס מימון, קבלת אישורים, והשכרת יאכטה שתלווה את המסע, הביאו אותנו- נייג'ל, פיטר וג'ף  מאנגליה, ואני מישראל , לנסות להשלים הקפה של האי בקיאקים, מבצע שמשלחות קודמות  כשלו בו בשל תנאי הים הסוערים, ואוכלוסיית דובי הים האגרסיביים הפוקדים את החופים בעונת ה"קיץ"
אחרי שלושה ימים של היטלטלויות בין מטוסים ושדות תעופה נידחים, נחתנו תשושים באיי פוקלנד, שם מצאנו את המכולה שנשלחה חודשיים קודם לכן עם כל ציוד המסע, כולל הקיאקים, המשוטים, בגדי החתירה, האוכל הדומה לזה שאוכלים אסטרונאוטים – מיובש בואקום כשכל הנדרש הוא להוסיף מים חמים ויש ארוחה שלמה, ציוד הקמפינג, העזרה ראשונה וציוד התקשורת שלנו.
בפוקלנדס חיכתה לנו  ה"פלג'יק אוסרלס" – זוהי היאכטה המלווה, וצוות הסיפון שכלל את סטיב הסקיפר האוסטרלי, ושני עוזרים אנגלים שהצטרפו חינם כדי לזכות בטרמפ לכיוון אנטרקטיקה.

ארזנו את הקיאקים בכל הציוד הדרוש לנו למסע. כיוון שהמקום מוגבל מאוד בתאי הקיאק, נאלצנו להצטמצם עד לכדור האקמול האחרון. את הסוללות למצלמות עטפנו בנסיון לבודד אותם מהקור. אוכל לקחנו לשבעה ימים ראשונים  בלבד ובנוסף לכך השארנו על סיפון היאכטה שקים לחידוש האספקה. העמסנו הכל על היאכטה, המפרשים הורמו ואנחנו נרגשים, בשעה טובה וברוח במהירות של 65 קמ"ש יצאנו לכיוון South Georgia.
ככל שהתרחקנו מהיבשה, כך גבהו הגלים. היאכטה התנדנדה מצד לצד כשהגלים מתנפצים על  הסיפון העליון וסטיב מודיע שגובהם מגיע ל-14 מטר. יציאה  מחוץ לתא הניווט דרשה מאיתנו להיקשר עם רתמות בטיחות כדי לא לעוף למים. הוא גם הסביר  שכל שעתיים פחות או יותר, מגיע גל  גבוה ב 80% מהגלים שבחוץ ואלו נשברו כמו גלי חוף ענקיים. רק לדמיין ישיבה בקיאק בגלים כאלו, העבירה בנו צמרמורות.
אחרי יום שלם אותו העברתי עם מחלת ים הצלחתי לקום מהמיטה ולהנות מהנוף הסובב אותנו. הרבה ים כחול מסביב, ומעלינו מרחפים ציפורים מסוגים שונים. מדי פעם שוחים לצידנו דולפיני hourglass, ובאופק צפים קרחוני ענק. זהו האוקיאנוס  הדרומי.
האי נצפה לראשונה על ידי אנטוני דה לה רוצ'ה בשנת 1675, אך הראשון שדרך על אדמתה היה קפטן קוק בשנת 1775, שהכריז את בעלותה של בריטניה על האי. בתחילת המאה העשרים התיישבו באי ציידי לווייתנים ובתוך תקופה של 58 שנים נרשם מספר של לא פחות מ-175,250 לווייתנים שניצודו שם ,אמנם מספר גדול אך כלום לעומת מספר הלווייתנים שניצודו באותה תקופה בשאר מימי אנטרקטיקה, 1.4 מיליון!!!
בתחילת שנות העשרים עלה שם האי לכותרות העולמיות כש-סר ארנסט שאקלטון הגיע, יחד עם עוד ארבעה גברים בסירה קטנה, למפרץ King Hakkon Bay, הנמצא בדרום האי, אחרי שהשאיר צוות שלם על אוניה תקועה בין גושי ענק של קרח, ליד Elephant Island שבאנטרקטיקה ויצא אל הים לחפש עזרה בחילוצם.
תיאוריו של האי South Georgia, נתנו ועדין נותנים השראה גדולה להרפתקנים כמונו.
אחרי ארבעה ימי הפלגה בהם השתתפנו במשמרות תצפית על הסיפון, העיר אותי הסקיפר בשעה 03:00 לפנות בוקר: "קומי לראות את הזריחה". בקפיצה יצאתי החוצה לראות את השמש זורחת מעל רכסי הרים מכוסי שדות קרח ושלג. זוהי South Georgia.
זהו, לא חוזרת לישון, לא רוצה לפספס שנייה מגן העדן שאליו הגענו. קרחון Fortuna היה הראשון שחלפנו על פניו לפני שהיאכטה פנתה לתוך מפרץ Cumberland, לעבר תחנת המחקר Grytviken. בעבר שימש המקום כאחד מתחנות צייד הלווייתנים וכיום נמצא בו מוזיאון המנוהל על ידי שני פנסיונרים אנגלים, שאחרי 13 שנים של הפלגה סביב העולם קבעו ביתם באי,במקום בו עוגנות מדי שנה כמה עשרות ספינות  עמוסות תיירים בדרכן לאנטרקטיקה.
אחרי שישבנו עם נציג ההגירה של האי, והוא עבר איתנו על חוקי המקום: אסור להבעיר אש בחופים, ישנם חופים עליהם אסור לדרוך, אסור לקחת עצמות אבנים או צדפים, או אפילו להעביר אותם מחוף לחוף. כל זאת במטרה לשמור על האיזון האקולוגי העדין של המקום.
בתום ההרצאה הורדנו את הקיאקים לקו המים, התיישבנו בהם, עטופים בשכבות פליס מכף רגל ועד ראש, כשמעל כל אלו לבשנו חליפות יבשות, אטומות למים. למרות השמש הנעימה שליטפה מלמעלה, ידענו שברגע שהרוח תתחיל לנשוב  והעננים יכסו את השמים, הקור  יהיה מקפיא עצמות. לקולות רחשי המשוטים הנעים במים, שקטים ונרגשים לקראת הלא נודע, אתגר החתירה סביב האי התחיל.
ברגע שיצאנו מהמפרץ הרגשנו את הרוח שנשבה במהירות של 35 קמ"ש, ואחרי עבודת חתירה מאומצת של כמה שעות  מול הרוח, החלטנו לרדת לחוף במפרץ Fortuna לארוחת צהריים. את פנינו על החוף קיבלו המקומיים, אלו הם ה-fur seals הזכרים, שקבעו את מקומם לקראת עונת הרבייה וכעת חיכו לנקבות שיגיעו מהמים. גילינו מהר שכל הסגת גבול מצידנו תוביל לאגרסיביות ולתוקפנות מצידם. הוסבר לנו מראש לא להטריד אותם אלא לנסות לעבור בין הטריטוריות, בלי להסתכל להם בעיניים ועם מקל ארוך ביד על מנת לדגדג להם את השפם במידה והם כן מתקרבים לתקוף. אלו לא כלבי הים החמודים שפגשנו במקומות אחרים בעולם, אלו דובי ים גדולים עם שיניים קדמיות המחכות לתת ביס. החופים הצפוניים הם נחלתם בעונה זו של השנה וככל שהצפנו, כך החופים נהיו עמוסים יותר ולנו היה קשה יותר לצאת מהקיאקים. כשכבר הורדנו את הקיאקים לחוף, גררנו אותם מעבר לקו המים כדי לצאת מהטריטוריה שלהם. אחרי ארוחת צהריים צעדנו לצידו הרחוק של החוף כדי לבקר במושבת King Penguins ענקית. גובהם של הבוגרים מגיע ל-80 ס"מ. התיישבנו על החוף במרחק כמה מטרים מהם וכשהם התרגלו לנוכחותנו הם התקרבו בסקרנות, הציצו אל תוך עדשות המצלמה ובכל דבר אחר שהיה לנו. חווית תקשורת מיוחדת במינה. היו שם גוזלים ובאזור מסוים היה ה"בית ספר" לפינגווינים המתבגרים, ראינו כמה זוגות עסוקים בחיזור ורומנטיקה, וחלקם פשוט עמדו מתחרדנים בשמש המלטפת. באותו לילה באוהל נזכרנו בחוויה מדהימה זאת כשהעיניים נעצמו לאט ושקענו בשינה עמוקה.
למחרת קמנו לבוקר מעונן וקר, שמענו בתחזית שקיבלנו מהיאכטה המלווה שהרוח אמורה להתגבר ושבמשך היומיים הבאים כנראה לא נוכל להתקדם. החלטנו לקום מוקדם ולנצל את השקט שלפני הסערה. אחרי חתירה בערפל מוחלט, וניווט בעזרת מצפן ומפה בלבד, חצינו מפרץ ארוך ועצרנו להפסקה קצרה על חוף קטן, שוב מותקפים על ידי דובי הים. כל עוד אנחנו בתנועה הגוף חם, אך ברגע שעוצרים הגוף מתקרר מהר,בעיקר בקצות האצבעות של הידיים והרגלים. נייג'ל הציע לעשות תרגילי ספורט להתחממות, אז השתוללנו קצת ואכן זה עזר. כשחזרנו לקיאקים הרוח כבר התגברה אך היתה בגבינו ועזרה לנו להתקדם. לקראת אחר הצהריים הרוח נשבה במהירות של 50 קמ"ש ולא יכולנו למצוא חוף מוגן מגלים ומדובי הים. נאלצנו לקרוא ליאכטה במכשיר הקשר שתבוא לאסוף אותנו. חיכינו לה במפרצון קטן ואחרי רבע שעה היא הגיעה, ובעזרת רצועות חבלים וכננת מחוברת לתורן הסירה, העלינו את ארבעת הקיאקים על הסיפון, ואנחנו טיפסנו על הסולם המתנדנד בידיים קפואות שבקושי מצליחות לאחוז בחבלים. עם היאכטה הפלגנו למפרץ Rosita Harbour המוגן, שם "בילינו" יומיים וחצי מחכים שהסופה תשכך.
אחרי יומיים החלטנו לצאת לחתירת ניסיון לבדוק את מצב הים, למרות שראינו שהרוח עדין חזקה עם משבים במהירות של 70 קמ"ש. חתרנו קילומטר ברוחות הצד, נאבקים לא להתהפך למים הקפואים. באחד מתנועות החתירה העיף פיטר את זיקוק החירום שהיה קשור לקיאק, אל המים. הוא הוריד יד אחת מהמשוט וברגע שליפת הזיקוק מהמים נתפס להב המשוט ברוח והפך אותו למים. תוך שניות הוא התגלגל חזרה וצעק: וואו! המים קפואים! היינו לבושים טוב למצב כזה אך בכל זאת מכת הקור בפנים מקררת מהר את הגוף כולו. המשכנו לחתור בכל הכוח כדי לחזור ליאכטה. לא, היום עדין מוקדם מדי לצאת. ידענו מראש שחלק מהמסע והאתגר יהיה לחכות בסבלנות לחלונות של מזג אויר טוב. אחרי שטיפסנו חזרה על היאכטה והחלפנו לבגדים יבשים יצאנו על גבי הזודיאק אל החוף הקרוב לטייל בין דובי ופילי הים הענקיים. כל אחד עם משוט ביד להגנה ואני מתחבאת כל פעם מאחורי גב אחר עם המצלמה ביד. טיפסנו במעלה ההר לעבר להקות chin-strap פינגווינים מקננים. מאות אלפים שכאלו, צפופים ופזורים בכל מקום, ציפורי הטרף ה- petrol giant נוברות בגוויות כלבי ים או פינגווינים, ומסביב פזורים צלעות ענק של לווייתנים שבעבר שלטו במים כאן וכיום לאחר שנים של צייד נכחדו מהאזור. בלב שמחתי שמזג האוויר הקשה אפשר לנו גם זמן לשוטט בחופים, ולבקר בעולם חי שרק מעטים זוכים לפגוש.
בימים לאחר הסערה חתרנו לאורך קרחונים הנשברים לים בתוך גושי קרח צפים כשמסביבנו קרחוני ענק הצפים על זרם שמגיע מאנטרקטיקה ונע צפונה.
בשנת 2004 עבר בסמוך לאי קרחון גדול יותר מהאי כולו, שניתק מאנטרקטיקה לדברי החוקרים עקב התחממות כדור הארץ.
יומיים לפני סיום ההקפה נחתנו לקראת ערב על חוף קטן, והחלטנו להקים בו את האוהלים ללילה. בעוד אנו מחליפים לבגדים יבשים, לא שמנו לב לדובי הים ופתאום אחד מהם הגיע בדהרה ושאט לכיוון נייג'ל, שנחבט על הסלעים בנסיון להדוף אותו , אנחנו רדפנו אחרי דוב הים כדי להרחיק אותו. למזלו של נייג'ל הנזק היה רק כמה מכות יבשות . המשכנו בהקמת האוהל , והפעם העמדנו את ארבעת הקיאקים כחומה מסביב לאוהלים. אחרי שאכלנו ארוחת ערב ולמרות שעוד לא היה חושך, היה קפוא והתחיל לרדת שלג. נכנסנו לאוהלים לנסות לישון, כשבמשך כל הלילה שאגות, חרחורים ונהמות של עולם החי סביבנו. כמו כן במשך כל הלילה האוהל היטלטל מניסיונות פילי הים לפרוץ את חומת הקיאקים אל תוך האוהלים. ב-05:00 בבוקר כבר היה אור והחלטנו להתחיל את יום החתירה האחרון שלנו מוקדם. פתחתי את דלת האוהל לגלות שהוא הפך במשך הלילה לאיגלו. הכול היה לבן מסביב, הקיאקים מכוסים שלג והאוהל כמעט קורס תחת העומס. גן עדן בלבן.
אכלנו דייסה, ארזנו את הציוד ויצאנו אל הים. כל היום הרוח נשבה חזק מולנו, היה קר ושלג ירד לפרקים. אך היינו קרובים לסיום והתחזית היתה שמזג האוויר רק ילך ויחמיר ולכן חשוב היה לסיים את ההקפה עוד באותו היום. חתרנו כאחד עשרה שעות  בערפל, ברוח ובשלג, ובשעה 21:30 בלילה, יכולנו לראות את אורות תחנת המחקר Grytviken מרחוק. נרגשים אך עייפים הגברנו מהירות עד שיכולנו לשמוע קולות סקסופון המנגן לכבודנו בקבלת הפנים שהכינו לנו החוקרים. "הארכנו שיקח לכם חודש לחתור סביב, אך הפתעתם אותנו בשלושה עשר ימים בלבד" הם אמרו.
כן, שלושה עשר ימים על המים בגן עדן שיכול להפוך תוך זמן קצר ביותר לגיהנום, זיכו אותנו בשיא עולם חדש של הקפת האי South Georgia בקיאק ימי.
החוקרים הזמינו אותנו ליהנות מהסאונה בבסיסם ואחר כך למסיבה בפאב הקטן והיחיד שבאי.
הדס

/ סיפורי מסע