יפן

יפן

"ג'ף קום,הטייפון הגיע", הערתי אותו בבהלה. קפצנו החוצה מהאוהל, פירקנו אותו בשניות, ורצנו עם כל ציודנו האישי מגולגל בתוכו לכיוון ביתן השירותים הציבוריים המוגן. בתוך אחד התאים הגדולים יותר הקמנו אותו שוב וניסנו לחזור לישון. הרוחות התגברו במשך הלילה והגיעו למהירות של 130 ק"מש, לא הצלחנו להירדם ורק חיכינו לאור ראשון של בוקר כדי לראות את נזקי הסערה .

כבר  חודשיים  עברו מאז תחילת המסע שמטרתו להקיף את ארבעת איי יפן  הגדולים – מרחק של  7000 קילומטרים,  בקיאק ימי. מסע בארץ שידועה באסונות הטבע הרבים שאירעו בה, רעידות האדמה, גלי הצונאמי האימתניים, ארץ שהעמידה בפנינו  אתגרים נוספים  כמו שפה זרה, תרבות זרה  ואוכל שונה לחלוטין מהמוכר לנו. את מסע הקיאקים התחלנו באי  Honshu. חתרנו מ-Tokyo דרומה, חצינו לאי Shikoku המשופע עשרות מקדשי שינטו ומהווה מקום עליה לרגל של צליינים יפנים. משם לאי הדרומי Kyushu שחווה בעברו את נפילת אחת מפצצות האטום הקטלניות על העיר Nagasaki. בכל חציה מאי לאי נאלצנו להתמודד עם הסכנה שבהיותנו כלי השייט הקטן ביותר בין עשרות סירות דייג ומיכליות ענק. הרגשנו כמו נמלים שחוצות את הכביש. בין אי לאי מפרידים 20 עד 40 ק"מ של אוקיינוס פתוח. לפעמים נאלצנו לחתור בערפל מוחלט באמצעות שימוש מדויק במפה, מצפן ושעון. חתרנו לאורך החוף ועצרנו כל ערב לחניית לילה בחוף נידח או בעירה שנקרתה בדרכינו.

יומיים אחרי חווית הלינה בשירותים, נרגע  הים הסוער ויכולנו להמשיך בדרכינו. קמנו לפני הזריחה, כדי לנצל את כל שעות האור לחתירה. הרתחנו מים לקפה ובישלנו דייסה חמה לארוחת הבוקר.  ארזנו את כל הציוד בתוך שקים יבשים שאותם הכנסנו לתאים אטומים שבקיאק, ווידאנו שיש לנו מספיק מים לפחות ליומיים. התיישבנו בקיאקים ויצאנו לעוד יום חתירה. ענן אפור כיסה את השמיים ובמקום להנות מהנוף הצוקי  הבזלתי,  נאלצנו להוריד  ראש , לחרוק שיניים ולחתור בכוח מול הרוח והגלים . בתחילת המסע היינו מסוגלים לחתור כ-30 ק"מ ביום, אך ככל שהזמן עבר, התחזקנו ואחרי חודשיים שלושה חתרנו בימים של מזג אויר טוב 60 ק"מ או יותר, בין 9 ל-11 שעות ישיבה רצופות בקיאק. החתירה הפכה מדיטטיבית כשרק רחש הגלים ושריקת הרוח באוזנינו. כל שעה וחצי/שעתיים עצרנו על המים, להפסקת אוכל ופיפי. אוכל הפך להיות דלק, הרבה פחמימות  וחלבונים, קצת סוכר ואפילו שומנים.

לאחר שש שעות חתירה מתישות נגד הרוח,  היינו קרובים לעיר    Makurazakiשבאי הדרומי  Kyushu- היעד שלנו לאותו יום. העיר נמצאת על חצי אי  ומוקפת הרי געש, ביניהם הר הגעש Sakurajima  , הפולט כל רבע שעה ענן עשן. Kyushu הוא האי הדרומי של יפן והקרוב ביותר לקו המשווה, לכן נהנה ממזג האוויר החם ביותר.  נכנסנו לנמל הגדול ומצאנו מקום נוח להוצאת הקיאקים מהמים. בזמן שהחלפנו את בגדי החתירה הרטובים לבגדים יבשים, ניגשו אלינו כמה אנשים סקרניים ושאלו מה אנחנו עושים שם ואיך הגענו. סיפרנו להם על המסע והם, נרגשים מהמפגש איתנו, ביקשו שנמתין חצי שעה. כל השיחה התנהלה עם הרבה חיוכים ובעיקר בשפת סימנים. כעבור שלושת רבעי שעה הגיעו כמה אנשים מעונבים מהעירייה והזמינו אותנו להשתמש באינטרנט ובכל מה שנצטרך. שמחנו על ההזמנה וצעדנו איתם לבניין העירייה שם פגשנו את  ראש העיר שלחץ לנו את היד ואמר בהתרגשות שאנחנו הזרים הראשונים שאי פעם הגיעו אל העיר שלהם. ראש העיר ואנשיו הזמינו אותנו לארוחה יפנית של סאשימי (דגים לא מבושלים, טבולים ברוטב סויה), עם הרבה שוצ'ו – משקה אלכוהולי מקומי, שהיה מקור גאוותם. אחרי הארוחה הם אמרו שהעירייה מזמינה אותנו ללילה במלון מקומי. איזה שינוי מהאוהל הכתום, כמובן שנענינו בשמחה להזמנה.

במשך השבועיים הבאים נהנינו ממזג אויר בהיר וים רגוע . חתרנו צפונה לאורך קו החוף המערבי של האי Kyushu  שמורכב ברובו ממאות איים קטנים. עובדה שהקשתה עלינו  את הניווט באזור. היה בינינו הסכם שבכל ראש יבשה נחכה אחד לשני. באחד הימים הגעתי לראש יבשה שבצפון האי. הסתכלתי לכל הכיוונים אך ג'ף לא ניראה באופק. התחלתי לדאוג. בינתיים הרוח התחזקה והגלים סביבי  החלו להישבר.  אחרי כעשרים דקות, בהם כבר דמיינתי את הגרוע מכל, החלטתי להיכנס לעיירה הסמוכה. הטלפון הסלולארי שלנו היה אצלו. בשפת סימנים מסורבלת ביותר, הצלחתי להסביר  לכמה אנשים שהתגודדו סביבי  שאני צריכה טלפון. נכנסנו למשרד בקצה הרחוב,  בו אחרי שעתיים של דאגה הדדית הצלחתי להשיג אותו. נשמתי לרווחה  ויצאתי לים. ניסינו להבין איך דבר כזה קרה. הסתבר שהוא חתר בקו ישר מראש היבשה האחרון לראש היבשה הבא ואני חתרתי בצמוד לחוף. מזווית הראיה שלי ראש היבשה הקרוב היה אחר מאשר מזווית הראיה שלו.  התעייפנו מהדאגה של אותו הבוקר והחלטנו לנצל את שאר היום  לקניית עוד טלפון סלולארי. עוד לקח חשוב שהפקנו היה, לא להתפצל יותר .

במשך המסע למדנו שהמנהג היפני הוא לתת מתנת דרך צלחה לזרים שבדרך, קיבלנו תפוזים, קפה, עוגות ומזכרות, אפילו מבעלי חנויות בהם הצטיידנו כבר באוכל. לפעמים אחרי שכבר הלכנו לישון באוהל שהקמנו  בנמל, היה מגיע מישהו "ודופק על הדלת" כדי לתת לנו דגים, חיים או מבושלים, וסושי – גוש אורז דביק ובתוכו דג או אצות. למחרת היינו קמים מוקדם עם הדייגים, אורזים  את הקיאקים ויוצאים לעוד יום ארוך של חתירה.

לא רק בני אדם אירחו לנו חברה. במהלך המסע ליוו אותנו בעלי חיים רבים כמו כלבי ים מנומרים, להקת דולפינים שחצתה את דרכינו  ונראתה  אף היא במסע משלה, צבי-ים גדולים,  שחפים ואפילו  נשרים לבני זנב. יום אחד כשהיינו קרובים  לשמורת הטבע San-in kaigen  שבחופה המערבי של האי Honshu ,התחיל כבר לרדת הערב כשג'ף זיהה מרחוק צבי לכוד בין חוטי   גדר. מיהרנו לחתור ליבשה  ובזמן שהוא החזיק את הצבי התלוי כדי להפחית את העומס מרגלו התפוסה בתיל, אני רצתי להזעיק עזרה בכפר הסמוך. חזרתי אליו עם כמה אנשים שאחד עזר  לשחרר את הרגל ואחד אמר שהוא יתקשר לחילוץ. לנו לא נותר אלא להמשיך בדרכינו אל תוך החושך הקרב ולמצוא מקום ללילה. בעודנו חותרים סמוך לחוף, שמענו מישהו קורא: "ג'ף, הדס". התקרבנו לראות מי שם והסתבר שאותו אדם שענה לטלפון הקריאה לחילוץ היה חותר קיאקים בעצמו וכבר שמע מפי אחרים על המסע שלנו. כשסיפרו לו בטלפון ששני זרים על קיאקים מצאו צבי פצוע, הוא מיד הסיק שאלו אנחנו ויצא ממרכז העיר Totori לחפש אותנו לאורך החוף.אותו ערב, בזכות הצבי המסכן שוב זכינו לאירוח חם והפעם בבית משפחת Hagiwara.

כמה ימים מאוחר יותר  ואחרי ארבעה חודשי חתירה  הגענו לעיירה Kodomari  שבצפון האי Honshu, שם נאלצנו לחכות יומיים לעוד סופה שתחלוף והים יהיה רגוע מספיק בשביל החצייה לאי  Hokkaido, שהוא הצפוני  ביותר והמושלג כולו ברוב חודשי השנה. לא בזבזנו זמן   וקבענו פגישה עם ראש משמר החופים שבעיירה. יחד הגענו לתוכנית חצייה, שלקחה בחשבון את תחזית הרוח ואת מהירות זרם הים שעובר בין שני איים אלו,  לפי טבלה קבועה בה נמצאת אינפורמציה מדויקת זאת. כמו כן, הוא דאג  שתישלח הודעה לכל הספינות שבאזור לשים לב לשני קיאקים קטנים שחוצים את המיצרים. בדרך חזרה אל האוהל שהקמנו בנמל עברנו ליד אולם ספורט בו התאמנו אנשים באומנות הלחימה kendo. ביקשנו רשות להיכנס ולצפות באימון המרתק. בסוף האימון ניגשה אלינו אחת המתאמנות, התעניינה במסע שלנו והזמינה אותנו להצטרף אליה ואל חברותיה לארוחה במסעדה. התיישבנו כולנו על המחצלות מסביב לשולחן שבמרכזו מחבת בילט-אין. הן הזמינו את ה"ארוחה" – כלומר, המצרכים (שכללו ירקות שונים, דיונון קצוץ ושרימפס), והתחילו לטגן את "הפנקייק היפני". הארוחה היא לפעמים טקס כמו טקסי התה הארוכים במסורת התרבות היפנית. בנוסף לפנקייק, כל אחד קיבל מספר צלוחיות קטנות ורטבים שונים כדי לטבול בהם את שאר המנות, ביניהם שעועית הסויה, קוביות תמנון מטוגנות ובטטה, שגם הם הוגשו בצלוחיות קטנות. אם חשבנו בתחילה שהיפנים אוכלים מעט, נוכחנו לראות שלא כך, הם אוכלים הרבה רק במנות קטנות. הן למדו קצת אנגלית מאיתנו ואנחנו למדנו כמה מילים חדשות ביפנית. כן, גם נשים יפניות יודעות לשתות בירה.

מיצרי Tsugaru הם אלו המפרידים בין Honshu לאי הצפוני (אלסקה של היפנים). זרמי מים שמגיעים מהצפון נפגשים כאן עם זרמים שעולים מהדרום ויוצרים בין שני האיים זרם שמהירותו מגיעה עד 14 קמ"ש. הגענו לנקודת החצייה, האבסנו את עצמנו באוכל, בננות, לחמניות ומשקה אנרגיה כדי לצמצם עד כמה שניתן את הצורך בעצירות. ידענו שכל פעם שנעצור לנוח בין האיים האלו, נסחף לכיוון לא רצוי. הסתכלנו אחד על השני, איחלנו לעצמנו הצלחה והתחלנו לחתור לעבר הגלים.  הצצנו ב-GPS וראינו שאנחנו זזים במהירות של 14 קמ"ש, כשקצב חתירה רגיל שלנו הוא 6-7 קמ"ש. האדרנלין פמפם וחתרנו במרץ. החלטנו לבדוק את המיקום המדויק שלנו כל חצי שעה במכשיר. אחרי שעה כבר לא ראינו את היבשה שעזבנו ולא את זו שאליה שאפנו להגיע. כך חתרנו בערפל גמור תוך שמירה על ערנות מוחלטת בתצפית לאוניות שחוצות את דרכינו. הם לא רואים אותנו  אז אנחנו אלו שצריכים להיות  זהירים. התקשרנו למשמר החופים לפני היציאה והבטחנו להתקשר שוב בסוף היום. 6 שעות אחרי שיצאנו אל הערפל הצפוני, זיהינו באופק יבשה. יוהוו! …..צעקנו והגברנו קצב. הרוח התחזקה במשך היום ולמזלנו נשבה בגבינו כך שניצלנו את הגלים בגלישה צפונה. בעזרת ניווט מדויק הגענו בדיוק לאזור אליו תכננו. נכנסנו לנמל הקרוב, העלינו את הקיאקים אל המִימשֶה והתחבקנו באושר ובהקלה. החצייה ארכה 6 שעות, 4 שעות פחות מהמתוכנן. תוך 5 דקות הופיעו שתי נשים , שהיו בדרכן הביתה מיום העבודה שלהן במיון אצות ים. שאלנו אותן: "Onsen, wa doko des ka? " – איפה נמצא בית המרחץ הציבורי?

כמעט בכל מקום ביפן יכולנו למצוא אונסן – ספא בו זורמים מי מעיינות חמים, מקום שתמיד שמחנו לבקר בסוף יום חתירה ארוך ,רטוב וקר. "Choto mate", חכו רגע, ענו הנשים, ורצו לקרוא לחברה שלישית שהציעה להסיע אותנו לשם. "תתקשרו אלי כשתסיימו" אמרה Noriko-san. עוד לא עיכלנו שאנחנו ב-Hokkaido וכבר היינו באונסן מסורתי בעוד היא ובעלה Igarashi-san מחכים לנו בחוץ כדי לקחת אותנו למסעדה קטנה לאכול lamen – מרק נודלס. את אותו הלילה העברנו בביתם עם בירה וסיפורים על דובים ושלג. איזו קבלת פנים חמה לאי שכל כך חיכינו להגיע אליו.

על האי חיים היום כ-3000 דובי גריזלי. עד לפני 7 שנים עוד היה מותר לצוד אותם אך מאז הוטל איסור צייד של דובים ואוכלוסייתם גדלה בהרמוניה עם הסביבה. לעומת זאת,באי הגדול Honshu חיים בין 10,000-15,000 דובים שחורים. עד כה  הם חיו בהרים בלי להטריד את התושבים, אך השנה בשל מספרם הרב של הטייפונים , נשרו רוב אגוזי היער בטרם הבשלתם, ודובי ההרים, שזה מזונם העיקרי יצאו לחפש מזון באזורי ישוב. השנה נרשמו 5 מקרי תקיפה בהיתקלויות מסוג זה. במקומות אלה, שהשינה באוהל חשוף היוותה לנו סכנה, תמיד הופיע דייג טוב שהציע לנו להקים את האוהל במחסן ציוד הדייג שלו. היינו הומלסים, שחיים ברחוב, באוהל. הרגשנו חלק ממשפחת הדייגים הרבים ביפן.

אחרי שמונה  ימי חתירה אינטנסיביים מיום החצייה הרגשנו מותשים ונזקקנו ליום מנוחה, אך ידענו שאחרינו רודף  טייפון מספר 18 וקיווינו להגיע לעיירה Shakotan שבמערב האי הוקאידו עוד לפני הטייפון. תוך כדי חתירה נמרצת שמענו קול מנוע מתקרב. הפנינו מבט לאחור וראינו שמתקרבת אלינו סירה גדולה של משמר החופים. "מי אתם?" הם שאלו. הסברנו להם על המסע וסיפרנו להם שלפני שיצאנו לדרך,בתחילת ינואר, נפגשנו עם ראש משמר החופים הראשי ב-Tokyo, השארנו אצלו את כל הפרטים שלנו, תוכנית המסלול, מספר הטלפון שלנו וצילום של הדרכונים. "הטייפון מגיע היום, אתם חייבים לרדת ליבשה עכשיו". אנחנו ידענו מהתחזית שהוא צפוי רק מחר. מעטים הם האנשים שיודעים את יכולות הקיאק הימי ומהירותו, ולכן הם התעקשו שנעצור מיד. "Daijubo, Arigato" – בסדר, תודה, אמרנו בנימוס. לפי כיוון הרוח של הטייפון ידענו שנהיה יותר מוגנים בצד השני של חצי האי ולכן אחרי שהם עזבו, המשכנו בדרכינו. חתרנו במרץ לאורך אחד החופים היפים ביותר שעברנו עד כה. צוקים גבוהים וסלעים מחודדים שצצו מהמים, עם קשתות סלע ומנהרות. חתרנו וחתרנו ופתאום לקול מערבולות משונות מאחורי הקיאק שלי פניתי אחורה: "ג'ף, משהו ענק רודף אחרינו במים", צעקתי וחתרתי לכיוונו. "גם מאחוריך". שנינו נבהלנו מאוד כי כבר ראינו כרישים בתחילת המסע, אבל במרדף הזה הפכנו למטרות נעות. הסתכלנו שוב מתחת למים, אוחזים בכוח בקיאק אחד של השני ונדהמנו לגלות שמתחתינו שוחים מאות ואולי אלפי דגי סלומון וביניהם דגים גדולים יותר. הם כנראה תפסו טרמפ על הגל האחורי שהקיאק יצר. צחקנו, הסדרנו נשימה והמשכנו בדרכינו.

אל העיירה Shakotan הספקנו להגיע באותו ערב,יום לפני הטייפון הגדול. בנאיביות אופיינית  לאנשים כמונו, שלא חוו מעולם אסון טבע הרסני כל כך, הקמנו את האוהל מתחת לסירה הפוכה והלכנו לישון לקול הגשם שהתחזק במשך הלילה. למחרת קמנו כהרגלינו מוקדם, ידענו שאין לאן למהר היום. הטייפון צפוי להכות בעוד מספר שעות. קיפלנו את האוהל ותכולתו, אני הלכתי למכולת וג'ף הלך לדואר. תוך כדי הליכה כבר ראיתי ענן שחור, כבד ומאיים מתקרב מדרום. הגשם התחזק והתחזק והתחלתי לרוץ בכל הכוח למכולת. ברגע שנכנסתי פנימה גם הרוח התחזקה מאוד, שאלתי אם אפשר להישאר שם עד שהגשם יפסיק. כמובן,הם ענו. אך לא רק שהגשם לא הפסיק אלא הרוח כבר נשבה במהירות של יותר מ-100 קמ"ש. בעלי המכולת ואני הסתכלנו המומים דרך החלונות וראינו, קודם פחים ועציצים מתעופפים, אחר-כך גזעים של עצים התחילו לעוף, ואז לנגד עינינו ראינו גג שלם מתרומם, מתעופף ונוחת על חוטי החשמל. כל כך נבהלנו שרצנו להתחבא מאחורי המקררים הגדולים. מדי פעם הצצנו לעבר החלונות ואז כאילו משום מקום עף שלט רחוב גדול, ניפץ את החלון ונחת לרגלנו. התחבאנו בחנות 3 שעות. הרחובות היו ריקים מאדם ורק רעש מחריד של רוח נישמע. מאוחר יותר ג'ף סיפר לי שהוא היה בסניף הדואר כל אותו הזמן, וכשראה אישה עפה על פני הכביש, רץ החוצה, תפס אותה בעודה צורחת והכניס אותה אל ביתה. למחרת אותה אישה פגשה אותנו ברחוב ולא הפסיקה להודות לו. אחרי שהרוח שככה, יצאנו לבדוק את הנזקים ונדהמנו מההרס שהביא עימו הטייפון. בכל מקום היו עצים שבורים, גינות הרוסות, בתים ללא גגות, מכוניות עם חלונות מנופצים והסירה שמתחתיה ישנו לילה קודם עפה למרחק של כמה עשרות מטרים ממקומה. אמבולנסים ומכבי אש דהרו ברחובות, אנשים אספו זבל ופינו שיירי גגות ושברי חלונות. לאט לאט אפשר היה לזהות את העירה החביבה Shakotan, אליה הגענו יום קודם. השנה הגיע מספר הטייפונים שהכו ביפן לשיא של כל הזמנים עם 220 הרוגים ונזקים אדירים לרכוש.

אחרי חצי שנה ,מתוכם 139 ימי חתירה, התמודדות מול איתני טבע מהמסוכנים בעולם, הים הרוח והסלעים, אחרי שכבר עברנו 7000 ק"מ, נשאר לנו זמן לעוד יום חתירה אחד לפני שפג תוקף הוויזה. בינינו לבין נקודת הסיום הפרידו 80 ק"מ. ידענו שהרבה מהאנשים שפגשנו בדרך יחכו לנו שם מחר ואנחנו לא נאכזב אותם ולא את עצמנו. החלטנו שאין ברירה וצריך להתחיל לחתור עוד לפני הזריחה. נרגשים לקראת סיום המסע, בקושי עצמנו עין באותו לילה. ארזנו הכול כבר בשעה 02:30 ויצאנו לדרך ב-03:00. חתרנו בחשיכה כשדגיגים קטנים קופצים סביב הקיאק הלבן והבוהק שלי. בפעם האחרונה ישבנו בקיאקים האלה, חתרנו ושרנו שירי נוסטלגיה מהדרך, נזכרנו באנשים המקסימים ובמקומות המיוחדים אליהם הגענו, ולמרות שלא הכרנו אחד את השני לפני המסע, ידענו שנתגעגע מאוד ושאף מפגש חוזר בינינו  לא יהיה עם תחושת קירבה שכזאת. למדנו המון על עצמנו, על הים ועל יפן. עשינו טעויות, השתדלנו ללמוד מהם, ובנינו קשר  חברות שיישאר לנצח.

הוצאנו את הקיאקים בפעם האחרונה מהמים למול מחיאות הכפיים של הרבה מהחברים היפנים שהכרנו בדרך.

הדס

/ סיפורי מסע