אלסקה קיץ 2008

אלסקה קיץ 2008

מסע קיאקים – אלסקה 2008

אנקורג'. יורדים מהמטוס. אחרי יומיים של נסיעות בלי שייכות לאף אזור זמן אמיתי, טוב שאפשר לכוון שעון. אביטל יוצאת מה'שרוול' קצת אחרינו. לפי החיוך על הפנים שלה, נראה כאילו היא חזרה הביתה אחרי 30 שנה בארה'ב, ולא כאילו יצאה מ-30 שעות טיסה.

כמות בע"ח המפוחלצים בשדה גורמת לו להראות כמו מוזיאון לטבע, ולא כמו שדה תעופה. דובים, צבאים, שועלים ועוד הרבה שעוד נפגוש בהמשך בסביבתם הטבעית עם הרבה יותר רוח חיים. תיק ראשון נפלט מהמסוע וחבילת המשוטים מגיעה באורך פלא מדלת צדדית. מדהים איך בכל טיסה עומדים ליד המסוע ומופתעים מחדש כשכל המזוודות אכן מגיעות. אבל בטיסות לאלסקה זה באמת מפתיע. מתוך 10 אנשים, שניים יקבלו את הציוד יום מאוחר יותר. סטטיסטיקה לא רעה, מסתבר.

בדרך ל B&B אנחנו לומדים על פאב מקומי מהנהג. מסתבר שב12 בלילה, אחרי שני ימי נסיעות, יש עוד כוס בירה בדרך למיטה. כבר מחוץ לפאב שומעים את הלהקה מנגנת. אבל אות הפתיחה של הסדרה 'חשיפה לצפון', נשמע יותר מתאים לסיטואציה. יש משהו די עצוב באנקורג'. העיר הגדולה באלסקה נמצאת בפתח של מפרץ מדהים, מוקפת הרים מושלגים אבל כנראה שקרוב לחצי שנה של חורף מקפיא וחשוך לא עושה כל-כך טוב להרבה מהאנשים החיים שם.

עייפות מצטברת, בירה וג'ט-לג לוקחים אותנו בסביבות השעה 1 בלילה, באור אחרון, לישון.

'יום התארגנות'. 3 עגלות קניות מלאות עד 0 מקום. עוד שקית חומה מהחנות שליד הסופר ובה שלושה חברים נוספים: ג'ק דניאלס, ייגר ועוד וויסקי קנדי. חנות הציוד הענקית REI שואבת אותנו לתוכה לכמה שעות טובות. טום (מהשכרת הקיאקים) אמר לי ביום האחרון כשנפגשנו בREI. 'There is something bad about being able to get anything you want and need in 15 minutes at the same place.'. כמה שהוא צודק. שפע הציוד בשילוב המשפט המנצח 'נו טוב, הדולר נמוך' עולה לכולנו די הרבה.

אחד הדברים המפתיעים באלסקה הוא, שלמרות הימים הארוכים, בהם כמעט ואין חושך, הזמן טס! 10 בערב מגיע. סטייק טוב ב- 'Bear tooth', בירה ולישון. הציוד מוכן לבוקר.

יום א' (1.6), האוטובוס מגיע. הנהג המום מכמות הציוד שעולה לאוטובוס ומביע את ספקנותו לגבי האפשרות להכניס לקיאק מה ש-school bus מתקשה להכיל.יוצאים מאנקורג' לכיוון ויטייר (Whittier). יום חורפי, רוחות חזקות. מצד ימין פתחת קוק, משמאל הדב החי הראשון שנראה בטיול, מתרחק מהכביש. ('תסמנו V על דוב').

אחרי קרוב לשעה מגיעים לפתח מנהרה. רוח חזקה מנדנדת כל מה שבסביבה (חוץ מאשר את האוטובוס העמוס מידי). המנהרה היא הקשר היבשתי היחיד לויטייר. העיירה הקטנה כוללת מרינה, B&B וכמה חנויות. כל מי שגר בה חי בבניין גדול שנראה כמו מלון ישן, וגם זה רק בחדשי הקיץ. המנהרה צרה, ופתוחה בכל חצי שעה לכיוון אחד. גם פסי הרכבת עוברים דרכה. 'I hope it's sunny on the other side', אני אומר לנהג לפני שנכנסים, והוא מוסיף שכן, וגם הציפורים מצייצות. למרבה הפלא, אחרי 2.5 מייל בתוך ההר, הצד השני רגוע יותר מבחינת מזג אוויר. לבושים בבגדי חתירה, אנחנו מעמיסים את הקיאקים, האוכל והציוד על ה- sea taxi, סוג של נחתת אלומיניום שבנויה במיוחד כדי לפרוק קיאקים בחופים נידחים. היעד הבא: Knight Island. נקודת ההורדה שלנו. יחד איתנו על הסירה, טום, שיוצא עם קבוצה קטנה לאזור אחר ולארי. לארי , בן 65, יוצא 3-4 פעמים בקיץ לחתור לבד במפרץ. הפעם הבאה בה נפגש תהיה בנקודת האיסוף, שבוע לאחר מכן. 'Knowell Point, 11 AM, 7/6', הקפטן צועק לרמקול כשהוא מתרחק מהחוף. במילים אחרות, תעשו חיים, נפגש עוד שבוע.

זהו. אחרי חודשים של הכנות וימים של נסיעות. סוף סוף על המים! הרים מושלגים, מעברי מים צרים וצמחייה עד המים מספקת תפאורה מושלמת ללווייתן ה Hump back הראשון שלימור מזהה אחרי חצי שעה. יניב הביולוג בקבוצה, מסביר שבכל גיחה מעל פני הים, מחליף היונק הענק, שמגיע לאורך של 15 מטר,  כמעט את כל תכולת האוויר בריאותיו בסילון אדיר של מים ואוויר. באמת מרשים. כלבי ים ראשונים מציצים ובוחנים את קבוצת הקיאקיסטים הישראלים. השעה כבר 20:00,  חותרים עוד קצת לאזור בו ראינו לוויתן נוסף ומחליטים לחתוך אל מחנה הלילה הראשון. Herring Point. החופים באזור הם חופי חלוקים, שבזמן השפל הם רחבים ומזמינים ואילו בגאות, המים מכסים אותם עד קו תחילת היער. הפרשי גאות ושפל של 5 מטרים הם דבר שמחייב התייחסות. פעמיים ביממה הים עולה בכחמישה מטרים ופעמיים הוא יורד (כל בערך 6 שעות). עולם שלם של מושגים, שלרבים מהם אין אפילו מילה בעברית הופך תוך יום לחלק מהחיים: (flood, ebb, slack water,) מילים שגם אם אפשר לתרגם אותן, המשמעות האמיתית שלהן הופכת לחלק מהיומיום בכל עצירה להפסקה צהריים, שבתחילתה גוררים את הקיאקים גבוה במעלה החוף, ובסופה הם צפים קשורים על המים ליד הבנזיניה שמרתיחה מים לעוד קפה מהיר.

גשם. הבנו, שבאלסקה, כשמדברים על מזג אויר ואומרים showers, בעצם מתכוונים לshower, ביחיד. מקלחת אחת רציפה. הגשם לא הפסיק לרדת במהלך חמשת ימי החתירה הראשונים.

היומיים הראשונים בטיול מסוג זה מוקדשים בין השאר להסתגלות. הסתגלות של הגוף לגשם ולקור, הסתגלות לשגרת החיים על הים ובמאהל ובעיקר הסתגלות של העיניים לנוף. מיום ליום כל אחד מוצא את מקומו. המאהל מוקם מהר יותר, לומדים איך כדאי להתלבש כדי לשמור על חום והאריזה של כל הציוד הופכת יעילה יותר ויותר.

בוקר ראשון בשטח. הלכנו לישון ב 12 בלילה. החלטנו על יקיצה טבעית. אני פותח את האוהל ומנסה לנחש מה השעה. נראה דיי מוקדם והמאהל עוד לא ממש התעורר. בירור קצר מעלה שכבר 12 בצהריים. ואז הבנו. אין שום סיבה לסבול מג'ט לג. פשוט נשמור על שעון ישראל  (פחות או יותר). החושך כמעט ולא מגיע, כך שימי חתירה שמתחילים ב 14:00 ומסתיימים ב 22:00, מאפשרים להסתגל להפרשי הזמנים לאט ובזהירות.

היום השני של החתירה, הוביל אותנו דרומה לאורך Knight Island. יום חתירה של כ-25 ק'מ.  רוח גבית וזרמים תומכים רב הזמן. בסביבות 16:00 עוצרים לצהריים. בייגלס, סלט, קפה שחור והרבה Lara Bar. ניב, היבואן של Larabar בישראל שלח לנו חבילה של כמה ק'ג של חטיפי האנרגיה כמעט בכל טעם אפשרי. כשקר ורטוב, מתקררים מאוד בזמן הפסקה. לכן עצירות קצרות על המים עם אוכל זמין ועתיר אנרגיה הן חיוניות. החטיפים הוכיחו את עצמם גם הפעם. לפנינו חצייה של פתח מפרץ ממזרח. הרים גבוהים המקיפים מפרץ ממזרח מבשרים בד'כ כל רוח חזקה. חצייה לא ארוכה של כשלושה ק'מ, רוח של כ18 קשר בדופן שמאל, מסתיימת בשלום כשלפנינו דב שחור שוחה מסלע קטן אל האי Mummy. דב שוחה זה לא דבר שרואים כל יום, אפילו לא ב-Prince William Sound. המצלמות נשלפות, אבל בשנייה הוא עולה לחוף ונעלם ביער. אנחנו נישן את הלילה באי השכן- Squire Island. מעבר מים צר, שנראה יותר כמו נהר בתוך קניון. לוקח אותנו אל הבית הבא. בירידה לחוף מזהים צבי, אוכל את העשב שעליו ינוחו הקיאקים. רק כשהקיאיקים נוגעים בחוף, הצבי מפנה את המקום.  ארוחת ערב מהירה, פיפי ולישון. הגאות מגיעה שעה אחרי שנרדמים ומתקרבת עד שני מטרים מקו האהלים. הקיאקים הקשורים צפים בלילה ונוחתים חזרה בבוקר כשהמים נסוגים.

'יש למישהו שקיות ניילון לגרביים?' ב-11 בבוקר, אחרי יומיים של חתירה גשומה הציוד רטוב. בשלב זה מבינים לאט לאט, שאפשר להיכנס לביגוד רטוב בבוקר. השיטה היא ללבוש מספר שכבות של פליז או צמר ומעל זה מעיל חתירה אטום לרוח. צמר ופליז שומרים על חום הגוף גם כשהביגוד רטוב, והאטימה לרוח מאפשרת חימום מהיר ברגע שיוצאים מהאוהל.

הבוקר מתחיל גשום ולאט לאט מתבהר. הבהרה! מתבהר במושגים מקומיים אומר  שהגשם נחלש קצת ויש רמז לקיומה של שמש אי-שם. לפנינו יום לא ארוך אבל מעניין. חציה של Knight Island Passage , לכיוון האי Chenega. מהאי מתוכננת חצייה נוספת לכיוון דרום- אל Dual Head. האי Chenega הוא אדמה פרטית. מאז רכשו האמריקאים את אלסקה מהרוסים (בסכום של כ-1/2 סנט לדונם) האדמות היו בבעלות המדינה ובבעלות פרטית. לפני כחצי מאה החלו להעניק זכויות בקרקע לילידי המקום- בני שבטים שחצו את הגשר היבשתי מרוסיה לפני שנים רבות. בכל אופן, כיום, על האי Chenega אין דבר מלבד שרידי הכפר הישן שנחרב בצונאמי של 1964. עם זאת, כמו במדינות רבות בעולם, האזור שמתחת לקו הגאות הוא שטח שכל אחד רשאי להגיע אליו. כל אחד זה אומר גם אנחנו. הקבוצה כבר מיומנת. עוד לפני שהמגף האחרון נוגע בחוף, יריעות ההגנה מהגשם מתוחות והמים לקפה מתחממים. בתפריט- סלט, בייגלס, טחינה וגבינות. לקינוח- שוקולית שהוטסה מארץ הקודש יחד עם כמה חבילות שוקולד פרה. כשקר, הגוף צורך הרבה אנרגיה גם במנוחה. מה שאומר שיש לכולנו תירוץ טוב לאכול שוקולד, גבינות פילדפיה, נקניקים והרבה LARABAR , רק כדי  להתחמם…

מרועננים ומחוממים, אנו יוצאים מערבה לאורך האי, חולפים הרחק מהכפר הנטוש ויוצאים לחצייה השנייה להיום. מעבר המים שבין האי לבין חוף Dual Head. הרוח גבית, ובנקודה מסוימת אנו חוצים את קו הזרם (eddy line).  הקיאק מזנק קדימה, כאילו מישהו החזיק אותו עד עכשיו. הפרשי הגאות והשפל יוצרים זרמים חזקים במקומות מסוימים, והזרם החדש שנכנסנו אליו מזרז את ההגעה.

מתקרבים ומתחילים להתאפס על חוף הנחיתה. מרחוק שתי דמויות רצות לעזור למשוך את הקיאקים מעל המים. ג'ון ושארלוט. זוג אמריקאים שנחתו בחוף לפני 3 ימים. הם כאן לשבועיים והמאהל שלהם מספק תנאי מחייה קצת יותר טובים מהחדר שלי בקיבוץ. הם יוצאים לטיולי יום מהבסיס הזה ושבים בכל ערב לאוהל מטבח שאוסף עבורם מי גשם, כיריים לבישול, שולחנות, כיסאות ואוכל שבושל ויובש עוד בבית. אמריקה… נראה שהחברה הנוספת מרעננת אותם ושיחות ארוכות מתפתחות עם כל אחד לחוד ועם כולנו יחד. זה הלילה השלישי שלנו במפרץ. שקית האוכל המסומנת 'יום 3' נשלפת מהקיאק. שקית התבלינים שנעדרה מארוחת הערב של אתמול נמצאה והקוסקוס יוצא מעולה.

בטיול בקבוצה גדולה, השאלה 'מישהו יודע איפה ה……?' נשמעת פעמים רבות. ב-98% מהמקרים מישהו יודע. לפעמים לוקח קצת זמן להיזכר…

שבעים אנחנו פורשים לאוהלים. עידכון SMS קצר בטלפון הלוויני, ולישון.

בוקר יום רביעי. רוח מערבית חזקה. הדס מציעה לבלות יום בחוף. השעה 12:30 בצהריים. מתעוררים לאט לאט. ארוחת בוקר, וכל אחד פונה לעיסוקיו במאהל. סיור קצר בחוף, ואסף מגלה הפרשות דובים טריות יחד עם עצמות חיות במרחק 30 מטר מאחד האהלים.

דובים הוא נושא שנשאר קרוב למודעות כשמטיילים באלסקה. באזור בו אנו נמצאים נפוצים יותר דובים שחורים מאשר דובי גריזלי. כדי להימנע ממפגש לא נעים, צריך להרעיש, לדבר ולשרוק כשהולכים לבד לשירותים, וזאת כדי לא להפתיע אף אחד. בנוסף, יש להרחיק מזון ובישול מאזור השינה ולתלות את כל האוכל והזבל בין שני עצים גבוהים. מאחר ועונת ציד הדובים הסתיימה לא מזמן ואנחנו קבוצה גדולה, נאמר נו שמספיק שנארוז את כל האוכל בערימה באזור האהלים ונשים על הערימה כלי אוכל ממתכת. ממש 'מלכודת דובים'. הדב יבוא לאכול, יפיל את הסיר, קיאקיסט גיבור, ששירת בצה'ל, יתעורר משנתו ויגרש את הדב…

למרות הרצון הטוב, קשה לתלות כמות אוכל של 10 אנשים, ולא בכל מקום יש עצים מתאימים.

החלטנו ללכת על המלכודת. בכל לילה, הלכתי לישון כשלידי FLAIR (זיקוק חירום), משרוקית וספריי נגד דובים. בעצם מדובר בבקבוקון של גז פלפל שאמור לגרש דובים תוקפניים. אני מקווה שדובים תוקפניים יודעים את זה. דובים אמנם לא הגיעו, אבל כל מי שיצא בלילה לשירותים ונתקע לנו באוהל גרם להחסרת פעימה. רק כאשר זיהינו את המשוטט לפי שיעול, עיטוש, קללה או כל רעש אנושי אחר חזרנו לישון.

יום המנוחה הופך פרודוקטיבי יותר ויותר כשאסף ולימור מביאים עצים ופח גלי שמצאו החוף. אחרי מאמץ לא מבוטל, יש אש והיא אפילו מחממת. גילינו שבאלסקה יש עשן בלי אש, ו'אש קרה' קיימת לא רק בזיקוקי יום-הולדת. אבל זו אש אמיתית. מפעל ייבוש הבגדים נפתח.

הפח משמש כפלטה לפרישת בגדים וגובה את חייה של לייקרה שהייתה להוטה מידיי להתחמם. המאהל מסודר, אוכלים טוב וקפה רודף תה רודף קפה. מזג האוויר נרגע, צברנו כוחות והולכים לישון מוקדם יותר, מוכנים לחתירה של מחר.

בוקר היום החמישי. הרוחות נרגעו ולפנינו יום חתירה לNasau Fiord. המאהל מקופל, וחצי שעה אחרי תחילת החתירה קרח מתחיל לצוף על המים. המראה הנעים של הקרח על המים מתגלה כמטעה. ברגע של חוסר תשומת לב, פגיעה של קיאק בקרח דומה לניגוח הסלעים של שדות ים. החלטנו לחצות את פתח המפרץ לצידו השני. אחרי 200 מטר, מתברר שלטבע תכניות אחרות. פלטת קרח עצומה חוסמת את המעבר. מדובר במי ים שקפאו באזור הקרחון ויצאו עם זרמי השפל והרוחות החוצה לכיוון הים. חזרה לצידו הדרום מזרחי של המפרץ. ממשיכים לאורך החוף עד שמזהים מקום מעבר.

גושי הקרח הולכים ומתרבים על המים והטמפרטורה צונחת. מחפשים נתיב בזהירות, בטור, כשהקיאק הראשון פותח את הדרך לאלו שאחריו. כלבי ים יושבים על גושי קרח רחוקים ומידי פעם, אחרי ששיירת הקיאקים עוברת, מציץ אחד מהם מאחורינו בסקרנות.

הצבעים באזור הקפוא משתנים מכחול טורקיז, ללבן, לאפור ושקוף. כל גוש קרח מרחף על המים בצורה קצת שונה ובצבע אחר. ככל שמעמיקים ונכנסים אל הפיורד, קשה יותר למצוא מעבר במים הקפואים. ואז, הוא מתגלה. קיר עצום של קרח, ברוחב של כשני ק'מ ובגובה של עשרות מטרים. זהו רק קצהו של קרחון Chenega. את השקט מפירים רק 'נביחות' כלבי הים ורעש הקרח המתרסק אל המים. אפילו אנחנו לא מדברים. ככה כנראה נראה העולם לפני שהכול התחיל.

1.5 ק'מ מפני הקרחון, הקרח הצפוף על המים לא מאפשר מעבר. גם הקור מתחיל לחדור אל העצמות ומאותת שהגיע הזמן לחזור. תמונה קבוצתית, 'דגל שוט', וחזרה.

הזרם היוצא מהפיורד השקט והקפוא דוחף אותנו בעדינות החוצה מהמפרץ. בפתח אנו נוחתים על חוף שטוף קרח ובודקים אפשרות לחניית לילה. בתור התחלה פרשנו את ארוחת הצהריים. עד סוף הארוחה ברור לכולנו שאת הלילה הבא לא נבלה כאן. הרוח שעוברת בין גושי הקרח שנחים  על החוף מקפיאה אותו. בנוסף, מעל קו הגאות מתחיל השלג. לא המקום המושלם לחנית לילה לקיאקיסטים מזרח תיכוניים כמונו.

מתחילים לחזור לDual Head ללילה נוסף. חותרים לאורך החוף ואז, 150 מטר מהבית מחסום. פגישה שנייה עם פלטת הקרח העצומה מהבוקר. ה'שולחן' בעובי של כחצי מטר ובגודל של כמה מגרשי כדורגל נדחף על ידי הזרמים אל החוף ולא מאפשר גישה. הקפה של מסת הקרח תיקח זמן רב, מה עוד, שהקרח לא מפסיק לזוז.

באלסקה, סבלנות היא בדרך כלל פתרון טוב. מחכים 10 דקות ורואים איך זרמי המים היוצאים אל הים דוחפים את גוש הקרח הענק ומרסקים אותו בעדינות והתמדה אל הסלעים. לאט לאט נפתח מעבר. אחד אחרי השני הקיאקים חוצים ונוחתים חזרה ללילה שלישי בחוף של ג'ון ושארלוט. שארלוט ניצלה את היום הפנוי והכינה עוגה. קינוח מושלם ליום מטורף.

יום חתירה אחרון. לפנינו כ-20 ק'מ של חתירה צפונה. תחנה סופית- Knowell Point. פותחים את היום מוקדם ובסביבות 11 בבוקר, אחרי ארוחת בוקר ואריזת הקיאקים, שוב על המים. היום מתחיל בחציית המפרץ לכיוון צפון נגד רוח של 15-18 קשר. הזרם אמנם איתנו, אבל הניגוד בין כיוון הרוח לזה של הזרם יוצר ים קופצני. הקבוצה חותרת מצומצמת, וכולם מגיעים יחד לצד הצפוני, לתחילת החתירה ב-Dangerous Passage. על אף שמו, המעבר הצר בין האי ליבשת נחשב נח ונעים לחתירה, אולם ישנו חשש מהמשך רוח פנים חזקה.

כבר בימים הראשונים לטיול הבנו משהו. כל מה שקורה לנו, זה הכי טוב שיכול להיות. מזוודה לא הגיעה? מצוין, הזדמנות לקנות ציוד חדש. היא בסוף מגיעה בערב? מעולה!, מחזירים את הציוד ואוספים 50$  פיצוי בשדה על עגמת הנפש. גשם? נהדר! קשה לצלם קרחונים בשמש חזקה. אני מניח שהרעיון ברור. כל כך הרבה משתנים בטיול כזה, צריך רק למצוא את הכי טוב בכל סיטואציה. כמויות גשם אדירות עושות את אלסקה למקום המדהים שהיא. קרחונים נשברים אל הים קשה למצוא במזג אויר טרופי. הדברים שהופכים את הטיול באלסקה למאתגר הם אלו שנותנים לה את היופי והייחודיות שלה.  האתגר הוא לצאת לטבע, ולהתמודד עם מה שיש לו להציע השבוע. לשמור על חום הגוף, להישאר יבש, לנקות את עדשת המצלמה מטיפות גשם לפני הצילום הבא ולהדליק אש. כל פעולה יומיומית כזו, בחברה הנכונה, הופכת לחוויה חזקה הרבה יותר.

בכל אופן הדס, שכנראה מישהו מקשיב לה למעלה, ארגנה לנו שמש אלסקאית מחממת ליום החתירה האחרון. בלי טיפת רוח, ביום בהיר שלא מזכיר את היום בו חתרנו לפני שעתיים. נכנסנו לDangerous Passage. להקות דולפינים ליד החרטום, נשרים נותנים מופע אוירובטי מרשים וים דמוי מראה שגורם להרים המושלגים מסביב ולהשתקף בו. 'חבל שלא יצא לראות יותר לווייתנים' הדס מסננת מתחת לכובע, כאילו זורקת כפפה לשמים.

לארי, שנפרד מאיתנו ביום הראשון מקבל את פנינו ב Knowell Point. בן אדם בן 65, לא בשיא בריאותו, חתר שבוע לבד ומחכה לסירה שתאסוף אותו ואותנו מחר בבוקר. את האוהל שלו הקים 300 מטר צפונה, והשאיר לנו את שטח הקמפינג הנח יותר. בהחלט מרשים!

יום שישי בערב אביטל מנצחת על הכנת ארוחה אדירה. השמש עדיין זורחת ואנחנו מחליטים לאכול ב'מרפסת', מול המים ולא תחת יריעות הגשם ביער. השאלה 'מישהו יודע איפה פותחן היין?' נענית בשתיקה רועמת. המסכן טס 25 שעות, חצה 11 שעות בזמן, חתר קילומטרים בגשם, יצא מהקיאק ונכנס שוב בכל ארוחה, והיום, הוא לא פה כדי לפתוח את היין שיורם קנה. הצד האחורי של הסכין התנדב לעזור, הפקק נלחץ פנימה.

מול הרים מושלגים, באור הנעים של 11 בלילה, כשדולפינים וכלבי ים שוברים את מי המראה של המפרץ, יושבים לאכול. קבלת שבת סטייל Prince William Sound   . הכי טוב.

בשעה לא ברורה אני מתעורר באוהל. השעונים כוונו ל-8 לפנות בוקר, אבל בינתיים אף אחד מהם עוד לא צלצל והמאהל שקט. אני מתחיל בניסיונות חסרי סיכוי לנחש מה השעה כשפתאום אני שומע קול של גל גדול נשבר אל החוף. מוזר, הים שקט. יד ימין מחפשת את הריצ'רץ' של שק השינה בזמן ששמאל פותחת את זה של האוהל. יריעת הגשם מוסטת בדיוק כשלווייתן Hump Back ענק יורה את סילון המים והאוויר הבא. במרחק של 40 מטר מפתח האוהל, במקום שבשעת השפל של אתמול שטפנו בו כלים, עובר כרגע לווייתן שיכול להגיע לאורך של 15 מטר! אני מעיר את השכנים בצעקות. לימור התעוררה מרעש סילון המים וכבר רצה אל החוף. יניב טס אל הסלע לצלם כמה תמונת, הפעם בלי מצלמה. הכי טוב.

11 בדיוק, סירת האיסוף מגיעה. הציוד מועמס ובדרך אוספים גם את הקבוצה של טום. משלימים חוויות, אוספים רעיונות לשנה הבאה, רואים מרחוק עוד לווייתן וסוגרים עניינים. בין השיחות, מתחיל לחלחל משהו חדש דרך בגדי החתירה הספוגים. הרעיון שהטיול נגמר. החוויות שצוברים בשבוע כזה כל כך חזקות שייקח זמן לא מעט לעכל אותן. דרך תמונות, סיפורים ומחשבות החוויה תתחיל לשקוע לאט לאט פנימה. כל אחד מהעשרה בקבוצה עבר משהו קצת שונה. כל אחד גילה משהו חדש על עצמו ועל מי שחותר לידו. הניתוק המוחלט הזה מהשגרה הוא זכות אדירה, ולפעמים צריך לנסוע רחוק כדי לדרוש ולקבל אותה.

קיאק הוא כלי שמאפשר לחיות את הטבע 24/7. אתה משתלב בנוף, מרגיש כל שינוי הכי קטן במהירות וכיוון הרוח, חי את הפרשי הגאות והשפל. חוץ מזה אתה נרטב בגשם, מתחמם בשמש ומחכה לכל בעל חיים שיסכים להתקרב אלייך קצת, אפילו אם רק בכדי להראות את הגיבנת שלו, או לשמוע את נשיפתו מרחוק. העוצמה ומידת החשיפה לטבע לפעמים מאתגרים וכאן נכנס ההרכב האנושי. לא צריך הרבה בשביל להפוך דבר מאתגר לקשה.

אבל בקבוצה כמו שזכינו לה, הדס ואני, נוצר שילוב אנושי שידע ליהנות גם מיום ללא חתירה בחוף, גם ממשטח קרח עצום שחוסם את הדרך למאהל בערב וגם מסתם חתירה בגשם, ביחד, נגד הרוח.

ליהנות כל כך מההתמודדות זה לא מובן מאליו.

אבל ברגע שמבינים שמה שקורה לנו היום זה הכי טוב שיכול להיות, זה פשוט קורה. הכי טוב.

יוסל'ה

המסלול שעשינו

/ סיפורי מסע