אלסקה קיץ 2010

אלסקה קיץ 2010

אלסקה קיץ 2010

צילום ועריכה- הדס

אלסקה – ההיית או חלמתי חלום – כתב יוסלה

אז יוני שהתחיל בשבוע חתירה מטורף בין מילוס לסנטוריני עם חבורה פרועה ביותר, המשיך מטורף לא פחות. לפני בערך שבועיים חזרנו מאלסקה. הטרוף הפעם בא לידי ביטוי פחות בכמות האלכוהול והמוסיקה בפול ווליום (כמה שרמקולים על סוללת אצבע יכולים להפיק), אלא בשטיפה הבלתי פוסקת של נוף שטס דרך העיניים ועולה לראש בלי שום סינון של מערכת העיכול. אולי זו גם הסיבה שזה לוקח קצת יותר זמן לעכל חוויה כזאת אחרי שהיא נגמרת.

אחרי בערך 24 שעות באוויר, יום ההתארגנות באנקורייג' הוא בדיוק מה שצריך כדי להתחיל להבין לאן הגעת. כמו בפרסומת של שופרסל, האוכל לשבוע הקרוב נפרק לתוך כמה מוניות, ונארז לקראת היציאה מחר. כמו בכל טיול קיאקים, אין כמו ההפתעה המשמחת שבאמת באמת כל הציוד נכנס לקיאקים אחרי שהסירה זרקה אותנו בשום מקום, הפליגה לה והשאירה אותנו לארוז בגשם.

גשם. היום הראשון היה הפעם האחרונה בה ראינו גשם באלסקה עד שהסירה אספה אותנו בחזרה אחרי שבוע עצמאי בשטח. כנראה שהסירה קשורה בזה איכשהו.

לילה ראשון. קבלת פנים חמה של 3 ליוויתני האמפ באק שעוברים במרחק 30 מ' מהאוהלים. המייצר שלגדותיו אנחנו ישנים מספק תוכנית בידור ללא הפסקה ולכל המשפחה. לוויתנים, אריות ים, אפילו דג תפסנו. והכל בתנועה מתמדת, עם זרמי הגיאות והשפל שמשווים לים מראה של נהר לא פראייר.

למחרת, חתירה אל הקרחון הראשון. קיר של קרח שלא נשבר אל הים, אלא אל בריכה קטנה, במרחק של 5 דקול הליכה מה"חנייה" של הקיאקים. השמש החמה מנוצלת למקלחת הין גושי הקרח הצפים, לכביסה בנחל ולהתפעלות מגודל העקבות של הדב ליד הקרחון.

במעברי המים הצרים, בסוף יום החתירה השני אנחנו סופרים כ 15 לוויתנים, במרחקים משתנים וכל זאת בשעה וחצי של חתירה (ג'סר א-זרקא וחזרה…) האוהלים מוקמים עם נוף פנורמי – שלושה וחצי כיווני ים. סיגל מכינה קוקטייל על בסיס של וודקה, ומקבלים את השבת. או את ראשון. או את שני. מאחר והשמש לא שוקעת, זה באמת לא משנה.

בימים הבאים, כל קוקטייל חוזק בקרח אלסקאי אמיתי. השמש מפתיעה בכל פעם מחדש ושכבות הביגוד מתקלפות. גם שיגרת החיים בחוץ הופכת מוכרת וקלה יותר. מקלחת בנהר במים של 5 מעלות זה לא כל כך נורא. לא לקחת אוכל בכיסים לתוך האוהל כדי שלא למשוך דובים, זה גם בסדר. וגם להסתכל על העולם מדי פעם דרך רשת יתושים לא עושה אותו פחות וורוד.

לקיאקיסטים כמונו שמכירים חתירה בין גמלים בים התיכון, לחתור בין גושי קרח שנסחפים עם הזרם זו חוויה מאוד חזקה. גם לראות דייג שמוציא רשת מלאה בדגי סלומון וזורק לנו בערך 15 קילו של סלמון אדום אדום, זה לא ממש מוכר.

אני רק יודע שבכל פעם שאני מספר למישהו על הדגים שקיבלנו בתמורה למיקי (שהלך לעזור לדיג לשעה שעתיים), אני צריך משאבת קיאקים כדי לשאוב את הרוק.

יום אחרון. טיול חתירה קצרצר. רק בשביל לשתות קפה בעוד פינה כשדולפינים עוברים ברקע. מחר הסירה חוזרת ואיתה הגשם. רק כדי שמי שלא היה פה לפני שנתיים ידע להעריך את מתנת מזג האוויר שקיבלנו.

ממחר, יש קליטה בפלפונים. יש מיילים, אינטרנט, ומה שהושם בהמתנה יתחיל לחזור למקום שבו השארנו אותו.

מהנסיון של הטיול הקודם, כנראה שמה שמשאירים כשנוסעים לחתור באלסקה חוזר, אבל אנחנו לא נהיה בדיוק אותו הדבר כדי לקבל את זה.


/ סיפורי מסע